בננות - בלוגים / / סודות הרופאים
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

סודות הרופאים

 

 

בחופשת החנוכה ביקר שימלע בן השבע עם אמו אצל רופא עור. שימלע, הנושא בגאון שם חשמונאי תקני, נהנה מן הסמליות שבביקור אצל רופא אור דווקא בעיצומו של חג האורים. ועוד בקופת חולים מכבי.
אימא שלו, לינדה, דווקא לא כל כך שמחה. אמנם בתור מורה היה לה נוח להיתזז עם הילד בחופשת בית הספר ולא ביום לימודים, אך הסיבה לדחיפות בקביעת תור לרופא הייתה מדאיגה למדי. לפחות מדאיגה אימהות של ילדים יפי בלורית כמו שימלע שלה. הנציגה במרכז הטלפוני לקביעת תורים לא נחפזה לקבוע להם תור לחנוכה. היא דווקא דיברה על משהו כמו פורים בתור תור פנוי אצל דוקטור קגנוביץ', אבל לינדה הצליחה לשזור די בהילות בקולה כשחימרה בטלפונית: "דחוף! הבן שלי מתקרח".
והיא לא שיקרה. בזמן האחרון אכן נעשה שערו הסמיך של שימלע דליל במקצת. וחוץ מזה התגלו אצלו פטריות לא סימפטיות בין אצבעות הרגליים. "יש לו זמן עד הטירונות", הסבירה לינדה לבעלה האדמירל, זה שלא מתרגש מכלום ושום דבר אינו מספיק דחוף בעיניו. "אין סיבה שכבר עכשיו הוא יתחיל להתרגל לזה".
שימלע ואימא נכנסו אל הקליניקה של דוקטור קגנוביץ' מעט לפני השקיעה. שימלע הזכיר לאימא שלו שאין להתעכב הרבה אצל הרופא, שכן בקרוב יש להדליק נרות. הוא זכר בדיוק כמה נרות היה להדליק באותו ערב. זו אימא שלו שלא זכרה את מספרם כשסיפרה לי על הביקור.
מעבר למכתבה מבולגנת לעילא, רכון אל מסך מחשב שנראה קטן למידותיו, ישב רופא כבד גוף עם שפם נכבד. "כרטיס מגנטי בבקשה", הוא המהם, והפגין מבטא רוסי לא פחות כבד.
שימלע, שאחז בכרטיס עוד מרגע שנכנסו לחדר ההמתנה, ארבעים דקות לפני כן, עקף את המכתבה כך שעמד בפניו אל מותניו העבים של הרופא. הוא הושיט לו את הכרטיס, מה שאילץ את הדוקטור לסובב את הכיסא על צירו כך ששלושת סנטריו ושפמו העבות יפנו לכיוון הכללי של שימלע. אצבעותיו העבות נטלו את הכרטיס הדק מידו של הדרדק. "כן, מה בעיה?" הוא התעניין באדישות, לא ברור אם לכיוון שימלע, לכיוון הקיר, או באופן כללי לאוזניה של לינדה, אמו של הפציינט, שישבה לנוכח המכתבה.
שימלע מילא את חזהו אוויר, זקף אותו ודיקלם לנוכח השפם הזקור: "אני מקריח".
"סליחה?" נהם הרופא.
"אני מקריח", חזר שימלע על דבריו. "וחוץ מזה יש לי פטריות בין האצבעות של הרגליים".
"פטריות", חזר הרופא על הדיאגנוזה. "ומה דבר שני?" הוא הפנה את פניו אל האם.
"זה היה הדבר הראשון שאמרתי", תיקן אותו שימלע, על אף שלא הוא שנשאל. "אני מקריח".
עיניו הקטנות של הרופא פלבלו לעומת האם. לינדה משכה בכתפיה, ועל פניה הבעה גאה של אימא שגידלה ילד בן שבע שיודע לעמוד על שלו ולבטא את עצמו באופן מדויק.  
"זה ילד", אמר הרופא בלי להעביר את שימלע בדיקה פיזית מדוקדקת. להוכחת דבריו הוא נופף בידו מול פניה של לינדה בכרטיסו המגנטי של הילד, כרוצה לומר 'הכרטיס מעיד על בעליו'.  
לינדה הנהנה. מה שנכון.
שימלע שתק ובחן את צדודיתו התפוחה של הרופא.
"ילד צריך רופא מומחה לילדים", הבהיר הרופא את כוונת דבריו.
"אבל דוקטור", לינדה סוף סוף פצתה את פיה, "אנחנו באנו אליך כי המקרה דחוף. לא ידעתי שיש רופא עור שמיוחד לילדים".
"נו, אני רופא עור", הרופא ניסה לשמור על טון סבלני, "אני לא רופא עור ילדים".
"אז מה אתה מציע לי לעשות, דוקטור?" לינדה שיוותה לדבריה טון מעט מתחנן, וליתר ביטחון גם הזדקפה, לאפשר לרופא ליהנות מאפליקציית הנמר על חולצת הלייקרה שלבשה.
הרופא לא ענה. הוא הוציא מפיו לשון בשרנית, תקע אותה בין שורת שיניו העליונה לתחתונה, ובפרצוף המביע סבל ומאמץ החל להקליד באצבע שמנה אות אחר אות אחר אות. לא ברור מה כתב. אם בהתחלה עקב שימלע בעיניו אחר כל מקש שדרכה עליו אצבעו של הרופא, הרי ככל שהתארכה המשימה הלך שימלע ואיבד את דריכותו. לינדה, שעקבה גם היא אחר ההקלדה המאומצת, ראתה איך שימלע, בתנועה השגורה ביותר שלו, מוציא מכיס דגמחיו את חבילת קלפי הסופרגול שמלווה אותו לכל מקום. הוא מעך היטב את הקו שבו קופלה החפיסה לשניים, כדרכם של מעשנים מאגניבים כשהם מגלגלים להם סיגרה מתוך השעמום. לינדה ידעה שעליה לעשות משהו, לעצור אותו מבעוד מועד, אבל מכאן הדברים התרחשו מהר מדי. מהר מכדי שתוכל להזהיר מישהו או משהו מבלי לגרום לבהלה יתרה. אם כן שימלע הניח את חפיסת הקלפים המקופלת על שולחנו של הרופא, בכף ידו הימנית כיסה את השמאלית, בכוונה להנחית אותן בעוצמה ליד ערמת הקלפים במטרה להקפיץ אותה באוויר. ה-בום היה חזק ומהיר על המכתבה, שהתבררה כרעועה יותר מכפי שנראתה. לינדה לא ראתה אם ערמת הקלפים הוקפצה, אך מעוצמת הרעש והבהלה הרופא קפץ ממקומו כנשוך נחש. נחיתתו בחזרה לכיסא הייתה רועמת לא פחות מההנחתה של שימלע. עיניו מצמצו במרץ, מצחו נוצץ ומבהיק מזעה. מזל שיש רופא בחדר, הרגיעה לינדה את עצמה. למקרה שיתחיל להתלונן על נימול בזרועו השמאלית.
מיד אחרי כן נזכרה בחובתה ההורית, והתפנתה לנעוץ מבט מזרה אימה בשימלע הקטן. הבחור החזיר לה מבט לא מיתמם אלא תמים לחלוטין, שפשרו 'מה? – סופרגול'.
ובאמת – מה?    
"במקרה יש עימדי מספר טלפון של דוקטור גלינה". אם הם קומיקס, מעל ראשו של הרופא הייתה נדלקת נורת ליבון מהסוג הלא חסכוני.
לינדה זקפה גבותיה. גם כי לא הבינה, וגם כי הרופא חיזק את הטענה הקבועה שהיא מחזיקה בה, שאישה אינה זוכה לאזכור של שם משפחתה גם אם היא דוקטור, פרופסור, אפילו ראש ממשלה. ולראיה גולדה, היא צעקה בלי קול, והזעקה הדהדה בחללי מוחה. כמה שהיא שונאת את הגילויים האלה, שנקרים לפניה יום אחרי יום, יש בה איזו שהיא שמחה מזוכיסטית בכל פעם שמאוששת התזה שלה.
הרופא לא הבחין בדרמה המתחוללת מתחת לשפעת גוני הבלונד הגולשים שמולו. הוא היה מרוכז יותר בנורה שמעליו. רגע אחרי כן הוא אמר סליחה לשימלע, סובב עוד קצת את כיסאו וקם על רגליו. לינדה רמזה לשימלע שירחק מעט מהרופא ויתקרב אליה. שימלע אסף את קלפי הסופרבול ועשה כמצוותה. הרופא וצמיגיו שהתרוממו לגובה אדם היו מראה מאיים למדי בשביל ילד בן שבע. ואפילו הוא נושא בשם חשמונאי גאה, ואפילו בעיצומו של חג החנוכה.
לינדה חיבקה את שימלע, שנצמד אליה בגבו, ושניהם בהו בישבנו של הרופא, שרכן אל הרצפה ופשפש בתיק רופאים מהסוג הישן והטוב. נו, שחור כזה, מרופט, שפעם כל רופא נשא כשהגיע לביקורי בית, והיום רק אם יש לך ביטוח יוקרתי יגיע אליך סטז'ר עם ארגז כלים מפלסטיק. לא רופא ובטח שלא תיק של רופא. אבל לדוקטור קגנוביץ' היה. ההורים שלו קנו לו אותו במיטב כספם ביום שבו סיים את אוניברסיטת קייב, הסבירה לינדה לעצמה.
"יש פתק עם טלפון של דוקטור גלינה", הסביר הרופא לתוככי התיק שלו.
ואז זה קרה. אחד אחד ובאין רואה החלו עננים אפורים לבקוע מן התיק השחור והמהוה שגברת קגנוביץ', אולי בעצמה רופאה, רכשה בדי עמל בעבור בנה שסיים את לימודיו.
תועפות עשן היתמרו מפתח המזוודה. שפמו השחור של הרופא התפוגג לתוכן, וכמוהו גם אפו האדיר.
כמו בהופעה, חשבה לינדה לעצמה. שימלע חשב על דברים אחרים. "זה כמו סודות הקוסמים", הוא הסביר כשהחדר היה אפוף לחלוטין.
"סליחה?" המהם הרופא מתוך הערפל.
"זה כמו בתכנית. סודות הקוסמים", הסביר שימלע בקול רם כל כך שידיה של לינדה, שחבקו אותו כל אותה עת, התרוממו באופן אינסטינקטיבי וכיסו את אוזניה.

קליניקתו של ד"ר קגנוביץ', מבט פנים

"חנקן נוזלי", קולו של הרופא, רם כמעט כמו זה של שימלע, בקע מתוך הענן. "זה גם יכול להתפַּצץ".
שימלע נדרך. מצאת למי לספר את זה, בלבה לינדה נזפה ברופא. אם יש ילד – או מבוגר – חובב פיצוצים, שימלע הוא הראשון שבהם. "אפשר בבקשה לפתוח חלון?" היא שאלה בנימוס, בעיקר כדי להחליף נושא, אבל גם כדי להתמצא במקום שבו היא נמצאת ולהבין היכן נמצאת הדלת. למילוט.
"זה עוד מעט נגמר", הרופא נשמע כאילו ראשו קבור בתוך התיק בניסיונות למצוא את מכל החנקן הנוזלי (הגזי?) שהתהפך בתוכו. "טוב, נו, אין מספר טלפון. תשאלי מזכירה טלפון של דוקטור גלינה".
לינדה השתעלה, והרופא פצח בסדרת שיעולים משל עצמו, ותוך כדי כך הרים את עצמו והתיישב על כיסאו. לא שהיא ראתה משהו, פשוט לפי הכיוון שממנו הגיעו קולות השיעול לינדה הניחה שכך היה. "אני צריך להפסיק לעשן", אמר הרופא, יותר לעצמו מאשר ללינדה. הוא בטח לא התכוון לשתף בכך את שימלע.
הילד התרחק מזרועותיה ונבלע בענן.
"נו, אני כותב פה משחה לפטריות ואת הולכת לדוקטור גלינה בשביל בעיה שני", נהם הרופא, וקול של חריקת עט על דף נשמע בדממה.
"מה אתה מקשקש?" התעניינות כנה נשמעה בקולו של שימלע, שמן הסתם היה די קרוב אל הרופא כדי שיוכל גם לראות את העט הנעה על גבי הנייר.
"סליחה?" עטו של הרופא עצרה ממרוצתה בעת שתהייתו נשמע בחלל האפור, האטום.
"מה זה הקשקוש הזה?" שימלע חזר על שאלתו במילים אחרות, כמו שאימא שלו לימדה אותו לעשות כשמישהו לא מבין את מה שהוא אומר.
"נו, זה חתימה, חתימה של דוקטור", נראה שהרופא איבד את סבלנותו הקלושה. "עכשיו אתה נותן פתק לאימא". נשמע קול של תלישת נייר מפנקס או ממחברת. "גברת, את מבקשת מספר של דוקטור גלינה, רופאה לילדים", בזמן שהנחה אותה כיצד לנהוג בהמשך הטיפול החלו להתגלות פדחתו המיוזעת, עיניו הקטנות ואפילו קצה אפו וקורטוב מן השפם של הרופא. העשן החל להתפוגג. הרופא נאנח כמי שנגזרה עליו התמודדות שאינה מתפקידו, כחכח בגרונו והוסיף: "היא יכולה להבין מה פציינט אומר".

 

 

 

© כל הזכויות שמורות להדס מטס