פעם בצבא ישבנו וליהגנו, או כמו שקראו לזה במקום ההוא – "העברנו פלברה".
אני אמרתי: "עדנה, יש לך יופי של טבעת. תתחדשי. כמה עלתה?"
והיא ענתה לי: "לא עלתה. אבא שלי מצא אותה באוטובוס" (אבא שלה היה נהג בדן).
אמרתי: "איזה כיף לכם. אני כל החיים הולכת עם הראש באדמה, וכלום לא מוצאת".
טוב, לפחות אני מנחמת את עצמי בכבוד שבגלגול הקודם לא הייתי חזיר שמחפש כמהין.
דני בוי אמר: "אני מוצא לפעמים כל מיני דברים. אבל תמיד בא מישהו לדרוש את המציאה".
עדנה אמרה: "אבא של מרסל – הכול הוא מוצא. בכל פעם שהוא יוצא החוצה מהבית הוא מוצא משהו. פעם שעון, פעם טבעת, פעם ארנק מלא דולרים, פעם כרטיס ויזה זהב, פעם שן זהב, פעם מכונית. תראי את מרסל, בכל יום יש לה תכשיט חדש(היא לא פיחדה משוטרים צבאיים). בכל יום הוא מוצא משהו. פעם הוא אפילו מצא שקיק מלא זהובים וקופיקות". |
ודני בוי אמר: "פעם ההורים שלי הלכו לטייל בפרדסים ומצאו גופה".
בכך הסתיימה השיחה.
כל אחד לקח את הנס-קפה עלית החמצמץ שלו עם החלב העמיד לפינה שלו, והמשיך לתת מילות מפתח לדברים.
* * ודרך אגב, לא נראה לכם חשוד האבא של ההיא?
הוציאה לכולנו את העיניים עם האבא הבר-מזל שלה.
הוציאה לכולנו את העיניים עם האבא הבר-מזל שלה.
חשוד? הדס, אם לא השן זהב גם אני הייתי מרים גבה. ואם כבר מדברים, יש לך אולי ת"טלפון של עדנה?
הו, את עדנה לא ראיתי מיום השחרור המתוק שלי. מעניין מה צמח איתה, אם חזרה לשכונה ונישאה לבן השכנים או עזבה אותה כפי שתכננה, והתחתנה עם הבן של המורה שלה לנהיגה, שכל כך הפציר בה כל הזמן. מעניין.
🙂
הלו אביטל