בננות - בלוגים / / את מי לא הזמינו למימונה?
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

את מי לא הזמינו למימונה?

 

שמוליק, זאת עליכם לדעת, נולד בשמורה עוינת. ככה אומרים על מקום שלא רוצה אותך או שאתה לא רצוי בו, נכון? כל הילדים אכלו לארוחת העשר פרוסה עם אריסה, והוא, שאכל סנדוויץ" עם גבינה צהובה, נחשב בעיניהם לכל הפחות ציפור מוזרה.
רק מה? הוא היה משחק כדורגל, אז קרנו עלתה באיזה שהוא אופן, לפחות בקרן השער.
חבר אחד טוב היה לשמוליק, ושמו ירון לוזון. ירון לוזון זה היה בטלן ידוע שהעדיף לשכב כל היום על הבטן ולקרוא ספרים ולא ללכת לבית ספר, לא ללכת לתנועה, לא ללכת לצבא, לא לעבודה, ובטח שלא לעזור לאמא שלו ז"ורז"ט בעבודות הבית. אבא שלו כבר הרבה שנים גר עם אישה אחרת והיה שולח לו צ"קים בדואר, אז למה לו לעבוד?
הם היו כאלה חברים טובים, שז"ורז"ט לוזון תמיד אמרה: "שמוליק, אצ"ה בן ביִץ" פה (תואר חשוב ואף מיוחס), בוא נשמה, תעזור לי להוציא את הגרעינים של הצ"מרים". כי זה מה שעושים אצלה ביום האחרון של פסח.  
וכך  עם צאת הפסח היה שמוליק יושב במטבח עם ז"ורז"ט, ובסבלנות רבה מוציא את הגרעינים של הצ"מרים כדי שהיא תוכל להכניס במקומם בשר או שקד או אגוז או השד יודע.
אחר כך היה הולך למכולת. המכולות היו נפתחות עם צאת הכוכבים, ואז כל הילדים היו באים לקנות קמח כדי שהאמא שלהם תכין לאורחיםהאשכנזים שהזמינו מבעוד מועד את המופלטה המיתולוגית.
וכל זה בזמן שירון לוזון הבן שלה שוכב על הבטן, אוכל מצה בשוקולד וקורא ספר או רואה סרטים בטלוויזיה. אז עוד לא היה MTV או שאולי היה ואני בסיפור עוד לא מעודכנת.

גדלו הילדים והלכו לצבא. טוב, גדלו, אבל רק שמוליק הלך לצבא. ירון לוזון המשיך לשכב על הבטן ולקרוא ספרים.
אחר כך נרשמו לאוניברסיטה.
באוניברסיטה כל אחד מהם הכיר בחורה.
ירון לוזון, שהחליט  לכבוד היותו סטודנט להיות מהפכני ולוחמני וללכת לאספות של הקשת המזרחית ולהתלונן על שאנשי שמורתו מופלים ומופללים, מצא לו גברת פולנייה למהדרין והעתיק את משכנו אל ביתה.
ופתאום הסטודנט הדלפון, שעד אותו יום חי במחסן בנחלת אחים ובבית השימוש היה לו "טלפון" של טוש וככה הוא היה חופף ראש בזמן שישב על האסלה, פתאום הייתה לו דירת גג מפוארת עם הרבה מכשירים חשמליים. פתאום הוא גילה את נפלאות הקומפקט-דיסק, והכי חשוב – שוב הייתה גברת שהולכת לעבודה והוא יכול להמשיך לשכב על הבטן ולקרוא ספרים.
בכל יום אחר הצהרים ירון לוזון היה ממשיך לשכב עלהבטן ולקרוא ספרים, והגברת הייתה חוזרת מהעבודה ועושה ספונג"ה. היא הייתה אומרת: "ירון שלי (במלרע) טיפוס מיוחד. יש לו נפש של אמן. אנשים כאלה צריך לקבל כמו שהם. לא לשפוט אותם בכלים שלנו". ולכן היא הייתה מסיעה אותו תמיד לכל מחוז אשר חפץ בו, כי למה לו ללמוד נהיגה, והייתה נותנת לו בכל בוקר כסף כיס, ובאירועים מיוחדים הייתה קונה לו מתנות. דיסקים בעיקר. כדי שיהיה לו מה לשמוע כשהוא שוכב על הבטן וקורא ספרים. ספרים היא לא קנתה לו. בזה הוא לא סמך על אף אחד.

אותה גברת הייתה יוצאת איתו בערבים לפאבים, ובעוד הוא דופק את הראש על הבאר היא הייתה יושבת ליד שולחן נידח ולוגמת תה בלימון ומביטה בו בהערצה. גברת שקולה ומדודה היא הייתה, וידעה שהיא זו שתצטרך לנהוג לביתם או לתפוס מונית בעבור שניהם אם הוא יחליט גם להקיא בדרך.
כיוון שלגמה תה בלימון אפילו בפאב, החלטנו שהיא גם מבוגרת מאוד, ובתוקף כך בוודאי דוברת יידיש. היינו אומרים לירון לוזון: "תה בפאב? א-מחייע".
והוא לאהיה מבין, אבל מחייך. היה אומר: "מה אתם רוצים ממני? לא יודע מי זאת בכלל. סתם נדבקהאליי".
מיום ליום הגברת א-מחייע נעשתה יותר רשעית, ולא בכל יום התירה לירון לוזון לפגוש כהרגלו את שמוליק. הייתה אומרת: "ירוני ישן עכשיו, ואני עושה ספונג"ה, אי אפשר להיכנס".
אז הוא לא נכנס
אבל במקום לקרוא לה א-מחייע, החלפנו לה את השם ל"ה-נביילה" (שזה גם ביידיש).
 
ויהי היום, וחג הפסח הגיע, ואחרי שמונה ימים הוא עבר.
בתום הפסח אמר לי שמוליק: "אני מוכרח לנסוע לעזור לז"ורז"ט להוציא את הגרעינים מהצ"מרים ולקפוץ למכולת לקנות לה קמח".
אמרתי לו: "תעזוב, יש לה בן גדול, יש לה בת נשואה עם ילדים, יש לה בן נשוי עם ילדים, כולם יכולים לעזור לה בכך".  
ושמוליק התעקש: "אבלהיא רגילה שאני. וחוץ מזה היא רוצה שנבוא, היא הזמינה אותנו".

באנו.
הבית אפוף שקט כזה, שקט מוזר של מהומה.
ירון לוזון אחוז תזזית, מוציא בעצמו את הגרעינים של הצ"מרים (אבל מחזיר אותם בחזרה, וז"ורז"ט צועקת עליו שבמקום הגרעין צריך לשים שקד, ושוב הוא מתבלבל(, ואחותו הגדולה פתאום בשמלה, ואחיו הגדול יושב קורא עיתון בצד נותן לילד שלו לבכות.
שמוליק שואל את ז"ורז"ט: "מה העניינים?" רואה שהיא עם אודם על השפתיים ומתחת לסינר לובשת שמלה פרחונית, ומתפלא איך היא הצליחה למצוא כל כך הרבה בד עם פרחים.
"אה, מו"צ"ק שלי, לא צריך עזרה עם הגרעינים של הצ"מרים. היום ירון רוצה לעשות את זה".
ככה היא אומרת לשמוליק, ואפילו לא מציעה לו ללקק את מה שנשאר בקערה של הקרם אחרי שהיא העבירה אותו לכלי ייצוגי.
ושמוליק בכל זאת שואל: "אבל מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
ז"ורז"ט רצה למראה וחוזרת כבדת נשימה ומשקל, ולוחשת לשמוליק בקול שהרעיד את אמות הספים: "האשכנזים באים!"
ושמוליק צוחק: "ז"ורז"ט, איזה אשכנזים את מכירה חוץ ממני? והנה אני באתי ואתי גם החברה שלי הנחמדה. ממה יש לך לדאוג?"
וזו"רז"ט עושה תנועה עייפה עם היד ואומרת לו: "אתה זה לא אשכנזי אמיצ"י, אתה מוצ"ק. אבל צ"עזוב, אני עשוקה היום. לא צ"ריך עזרה".
ואז צלצול בדלת, ולכבוד זה ז"ורז"ט לוקחת כדור מתחת ללשון. שיהיה.

נכנסת הנביילה בתסרוקת עשויה למשעי.
ואחריה ההורים שלה בחיוכים מאופקים אבל חושפי שיניים.
טוב, ככה זה פולנים.
האבא עם קרחת, האמא עם אנפוף כזה, של מורות.
ככה הגיעו להם פתאום
מנשקים את זו"רז"ט, לוחצים יד לאח הגדול, לאחות הנשואה, פורעים בחביבות את בלוריתו של ירון לוזון,
ואנחנו, שמוליק ואני, יושבים בצד ומצחקקים על התסרוקת של הנביילה, על החיוך של האמא שלה, על האבא שלה שמשחק במפתחות כי לא יודע מה לעשות עם הידיים שלו.
צוחקים צוחקים
עד שמבינים
שאנחנו תקועים שם כמו מקל בגלגל החמישי.

אז הלכנו
אפילו לא ענו לנו כשאמרנו שלום.
נסענו נסענו נסענו
הגענו לבית הוריו של שמוליק.

נכנסנו, כולם יושבים במטבח.
ברטה, הדודה הראשית,  שואלת: "איפה הייתם?"
וכולם עונים לה (חוץ מאיתנו): "במימונה".
היא נאנחתומנגבת את מצחה המיוזע תדיר: "אה, הזמינו אתכם?" וצליל קנאה לא מבוטל נשמע בקולה. "אז אולי אתם יודעים מה הטעם האמיתי של המופלטה?"
אני אומרת: "לא הייתה מופלטה, לא נשארנו לסוף".
והיא תוהה: "למה, ילדים שלי, לא נשארתם לסוף? לא אוהבים מופלטה?"
ואני מנסה לרצות אותה: "בחיים לא ראיתי אחת כזאת. שתדעי לך, ברטה, זאת רק אגדה".
וברטה שואלת: "אבל למה לא נשארתם? זה כמו אליהו? מגיע רק באמצע הלילה?"
שמוליק הסביר: "אני כל השנים הייתי כל כך עסוק בלהוציא את הגרעינים מהצ"מרים, שעד המופלטה נרדמתי או שלא שמתי לב שכולם אכלו כי ישבתי במטבח. אבלהיום – היום היה יום חגיגי".
ואני אומרת מיד: "גירשו אותנו".
שואלת ברטה: "מי?"
אני מתריסה: "הנביילה"
והיא מיד מכריזה בשמחה לאיד: "אה, גם הם מצאו כלה פולנייה קלפטע!" ומוסיפה בתוגה: "גם כן אלה עם המופלטה הסודית שלהם, לא מזמינים אותנו אף פעם. טוב, מה אנחנו צריכים את זה בכלל? בואו, ילדים, נכין לכם בלינצ"עס".
וזהו
מאז ועד היום –  ביום שישי של פסח
ברטה מכינה לנו בלינצ"עס
 
(למה שישי? – כי היא אוהבת בלינצ"עס ואין לה סבלנות. וגם כי מראש היא שומרת לה קמח)

 

13 תגובות

  1. סיפור מדליק לאללה ושמאבחן לדעתי נכון בעייה מאוד מרכזית בהוויה שלנו (בעיקר אשכנזית, אבל לא רק..) האם באמת יש כזה דבר מופלטה, או שזה עוד שירקאעס שלא לאמר קונספירציה של התקשורת והסלבריטיס!!!!

    מופלטה הדבר בעיניי..

    שתי הערות ספרותיות ברשותך:
    מאוד מאוד אהבתי את המשפט "הבית אפוף שקט כזה, שקט מוזר של מהומה"
    פחות אהבחי את "בקול שהרעיד את אמות הספים" הם באמת רעדו? מי רעד?

    יופי של סיפור (ותודה גם על המחמאות שהצפת אותי אמש) יוסי ג"ו

    • מופלטה הדבר בעיניך?
      😀

      תודה על ההערות הספרותיות, זה מה שאני הכי אוהבת.

      (אותך הזמינו לאירוע?)

  2. וידוי: אני שונא מופלטה, הדס, ותמיד הייתה לי בעיה להתחמק מהדודות המרוקאיות שבחנו אותי בתשע עיניים על כל סלט וכל מופלטונת שלא אכלתי.
    אבל אני כן אוהב סיפורים אמיתיים, כמו זה, שלא עושים הנחות לאף אחד. צחקתי ונהניתי.

  3. אין על בלינצ"ס – אין! 🙂

    • ואת זה את אומרת בתימנית, אני יכולה רק לשער
      🙂

      יש מצב לארוחת בוקר?

      • אסתי ג. חיים

        סיפור מעורר חיוך, כתמיד. אגב, אני לא הוזמנתי, ונאלצתי להסתפק בפלצ"נטה הונגרית…

        • האמת, אסתי?
          כמו שאמרה אור – אני אומרת:
          אין כמו פלצ"ינטה
          או כמו שסבא שלי היה אומר: פולוצ"ינטה

      • יש מצב לארוחת בוקר.
        ואגב, יש לי סקופ בשבילך – בפעם הראשונה בחיי אכלתי השנה מופלטה ומה גיליתי?
        שזה מלאווח עם דבש וחמאה.

        עכשיו טגידי – אבל זה יותר דק ממלאווח וכולו וכולו,
        והטשובה היא – המלאווח שכולנו מכירים היום הוא זה הקנוי, אבל מלאווח אמיתי שעושים בבית נראה בדיוק כמו מופלטה.

        ואני כל השנים חייתי בתחושת פיספוס 😛

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס