בננות - בלוגים / / ליל סדר אצל המחיתונס
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

ליל סדר אצל המחיתונס

 

 

בשנה הראשונה לנישואי גיסי עם גיסתי, הוזמנו לסדר פסח בבית הוריה. בפעם הראשונה (חוץ מהחתונה, החינה, השבת חתן ומסיבת הרווקות) התקבצו הגלויות, ואנשי הגפילטע לעסו בפה סגור חריימה עם המון חריף אדום. כזה ששולח לשונות אש מהגרון, בשונה מהחזרת שהם רגילים אליה, שעשנה החריף מבקיע בבהלה דווקא מהאף. וזה לכאורה כל ההבדל.
 
סדר? – בלגן נראה לי שם הולם יותר את האירוע.
 
חנינו בחוץ אחד אחרי השני, חיכינו עד שכולם יצאו מהמכוניות, ונכנסנו ביחד. פמליה חיוורנית ונבוכה. כולם היו שקטים, משני הצדדים. מתביישים, כי אז הם עדיין לא ממש הכירו, ולא ממש אהבו אחד את השני, אבל חייבים, כי הרי משפחה לא בוחרים. במיוחד לא אחרי ששמוליק שלנו כבר בחר לו את ליטל.
 
המשפוחה מהצד שלנו הביאה מצה שמורה מהאדמור מפיטסבורג, וגם כמה בקבוקי יין ובקבוק ויסקי מהדיוטי. המשפחה המארחת לא אמרה שום דבר חוץ מזה שבטח האורחים הרומנים רגישים מדי ולא יודעים לאכול מאכלים חריפים, ולכן את כל הכיף של הסדר הם מפסידים.
ש" חלם בהקיץ על המרק עם הקניידלעך שסבתא שלו הייתה מכינה בכל שנה בליל הסדר.
מלבדנו היו שם כמה דודים של ליטל מצד האמא, וכל האחיות הנשואות שלה חוץ מסיגי. ליטל אמרה שסיגי לא תבוא כי מאז שהיא התחתנה עם סמי היא התחייבה לעשות בכל שנה סדר בצד שלו. לפחות עד שיתחלפו היצרים (כך במקור).
 
במשפחה של ליטל שותים תירוש או פנטזיה. המשפחה של ש" ידועה בוויסקי און-דה-רוקס. פלוס ירדן הר חרמון אדום בשביל הבשר, ולליווי הדגים משהו לבן וצונן, עם אחוז מסוים של אלכוהול. זה מה שהם רגילים לשתות עם הגפילטע, אך כיוון שלא היה גפילטע, הם שתו תירוש. העיקר שלא ימזגו להם פנטזיה.
כאילו חסרות להם פנטזיות בחיים.
 
את החרוסת אכלו עם חסה, ועוד קראו לה מרור, התלוננה לאחר מעשה חמותי. כל האנשים בצד שלנו בשולחן כרסמו עלי חסה ירוקים ואמרו לאמא-אנט שתביא מהר מהר מרור כמו שצריך, ועדיף שתערבב עם סלק, בשביל הדגים. אמא-אנט הסתכלה עליהם בחזרה ולא ענתה. לא כי היא לא מנומסת, אלא כי במציאות הם רק חשבו בלב את המילים, בחוץ לא אמרו כלום, סתם שתקו.
 
דוד אחד, במדים של משמר הגבול, נטל את הקערה של פסח, שהייתה עליה זרוע ענקית, לא כמו כנף התרנגולת המכובסת ששמים אצלנו, וגם ביצה אחת בקליפתה, והרבה חסה. הוא הרים את הקערה והניף אותה מעל הראשים של כולם ובירך בשפה לא מובנת. "תביאו, תביאו את הילדים", הוא זירז אותנו, "שהראשים של הילדים יהיו מתחת לקערה".
שאלתי בשקט: "בשביל מה?"
אמר הדוד המג"בניק: "בשביל הברכה".
הצעירים המקומיים במופגן הוציאו את הראשים שלהם מהמעגל, תוך מלמול מילים כמו "פרימיטיבי" ו"שלא יעשה בושות".
אני תפסתי את בני הקט והנחתי אותו בטווח הסיבוב של הצלחת. אם אפשר לזכות בברכה בהזדמנות, מי אני שאפסיד אותה?
כך יצא שרק הילד שלי – מצווח – זכה לברכה מתחת לקערה מסתובבת וזרוע נטויה של דוד מג"בניק.
 
לאות תודה הוא הקיא על השולחן. אם כבר מדברים על בושות, פדיחות ונגזרותיהן. אחר כך הוא שפך רוטב אדום של דג על המכנסיים של אבא שלו, ועל הקרינולינה שלי יצק מטבוחה.
 
אבא שלו, בעלי היקר, הכריז: "כוס אמק ערס".
אילו יכולתי הייתי מפנה את פניי לאחור והופכת לנציב מלח. אפילו סתם להיקבר מתחת לאדמה הייתי מקבלת כחוויה מבורכת. כל הגיסות והדודות זקפו את ראשיהן העטורים בפאן אל-לה קלאופטרה והרימו גבות מרוטות בהתפלאות.
"תסלחו לי", אמר ש", משך באפו וסירק את המקום שבו יש לו הכנה לשפם, "מצטער, אני כנראה זקוק לכוסית הוויסקי שלי (והוא בכלל לא שותה ויסקי), וכנראה גם הילד. אז שיהיה לכם חג שמח וכשר. אני את האפיקומן שלי אחפש מתחת לכרית אצלי בבית".
 
בדרך הביתה, שנייה לאחר שהילד המייבב ("רוצה קופיקומן עכשיו!") עצם עיניים ונרדם לעומק, סיפרתי ל ש" על הקופיקומן:
 
לפני המון שנים, כשכל הסבים והסבתות שלנו עוד היו בחיים ואנחנו בעצמנו היינו מתרוצצים יחפים בשבילי הכפר, נסענו פעם לסדר במשפחת דוידסון (השם האמיתי שמור במערכת), בהרי הגליל הרחוקים. התאספו הוריי ואחיהם על נשיהם וטפם, בני דודים רבים מספור, אל המקום הנידח והציורי ההוא.
 
אורן הקטן מצא בתוך שתי דקות את האפיקומן שדוד הארלי החביא בעמל רב – בשלמותו – בתוך גיטרה. הדוד הארלי התעצבן, ואורן הקטן שמח שמצא את הקופיקומן (גם הוא קרא לו ככה).
 
מה הוא ביקש?
 
כדורגל.
 
והדוד הבטיח שיקנה.
 
עבר חודש
עברו חודשיים
עברה שנה
עברו שנתיים
עבר עשור
עברו עשוריים
ואורן הקטן עודו ממתין לכדורגל שהובטח.
 
אורן הקטן גדל, התגייס לצבא ולכמה מלחמות
אפילו רדף ילדים באינתיפאדה
השתחרר
עשה הובלות בניו יורק, מכר תמונות ביפן, דלק באוסטרליה וקרח לאסקימוסים,
אפילו נולדו לו שני ילדים בזכות עצמו
ועדיין
בכל שנה עם בוא האביב הוא מתקשר למשפחת דוידסון
ושואל
אם הדוד הארלי סוף סוף קנה לו כדורגל.
 
 
 * חג שמח, מי ייתן ותקבלו מתנות שתשמחו בהן.
 

 

 

13 תגובות

  1. שוקי מהצפון

    הדס, את אשה מצחיקה.
    כל מילה אצלך מרגישה

    חג שמייח

  2. מיכל ברגמן

    מצחיק!
    נורא משונה להיות בסדר שלא לפי הכללים המוכרים!ומתחילה מלחמה סמויה על כל פיפס.
    אחרי כמעט 40 שנה עדיין אין לי אומץ לאכול מרור של אשכנזים – והקטע עם היין! גם אני באה מבית שבו מעלים זבחי אלכוהול ומתאימים לכל מנה – תירוש ופנטזיה? השם ישמור! חג שמח – ישהיו רק סיבות לצחוק!

  3. שחקן בטח לא יצא ממנו… חג שמח ואפיקומן קל!

    • אמיר, ברור שלא יצא שחקן
      מושבניק – כמו כולם
      לפחות יש לו למה לצפות
      חוץ מלגשם

  4. הדס התעלית על עצמך . תודה .

  5. המקור היה הרבה יותר טוב

© כל הזכויות שמורות להדס מטס