בננות - בלוגים / / סוף עידן הקצוץ-קנה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

סוף עידן הקצוץ-קנה

 

 

במקום שגדלתי בו, לנשק הייתה מין הילה של קדושה, אולי שרידים אנכרוניסטיים מתקופת המנדט. איכ ווייס? (בזמן האחרון אני מקבלת באופן קבוע מחמאות ביידיש. אתם חושבים שאני נסחייפת?) זה היה עד כדי כך MUST, עד שאני בטוחה שאם זה היה חוקי הם היו קונים מא"ג לבנים שלהם כמתנה לבר מצווה.
 
בתקופת שירותי הצבאי התהדרתי באמצעי להגנה עצמית מסוג ברטה אפס עשרים ושתיים – מה שהוותיקים מכנים טו-טו (אולי רמז לספרות 22?). זו הייתה תקופה אחרת לגמרי מהיום, כשחוק לא היה חוק ואישה שמבכרת לשמור על חייה מפני סכינאים הצטיידה בקצוץ-קנה. ככה לפחות כיניתי את האקדח המסכן.

פעוטה טיפוסית בשמורה.
אמא שלי
 
מאז עברו הימים שלגור בגליל נחשב חלוציות, ואת הבכורה תפסו להן נשות מתנחלים כסויות ראש וחמושות באם-ששסרים ארוכים ומשוחים בשמן. חלפו להם הימים ואולי גם תהילת עולם או לחלופין הבליו של העולם, וגם אני בחלוף השנים לקחתי לי איש ומשפחה הקמתי,  ומיום ליום וגם מן הון להון (זה תרגום חופשי בגוף הסרט לשכניי המתנחלים. הרי נשקים זה נושא שאמור לעניין גם אותם) חלף העניין שלי בכלי הנשק המגושם (אם כי יחסית למודה האחרונה אין ספק שהוא קומפקטי להפליא), ובכל פעם שקיבלתי מכתב המורה לי לגשת אל המטווח הקרוב למקום מגוריי ולהתאמן בקליעה ולאחר מכן לשלם אגרה ובכך לחדש את הרישיון שכחתי לעשות זאת. או השכחתי. עניין של השקפה.
 
יום בהיר אחד, לפני כמה שנים, הגיע מכתב עם חותמת אדומה: התראה.
ש' קיבל חום, התחיל במסע שכנועים: "את חייבת, אבל חייבת ללכת לעשות מטווח. אחרת ייקחו לך את האקדח".
משכתי בכתפיי: "שייקחו".
אמר: "ייקחו ייקחו, אבל בתור אחד שקורא את האותיות הקטנות של כל דבר אני כבר רואה שאם לוקחים לך את האקדח אחרי שפג תוקף הרישיון, זה עניין של תיק פלילי".
בסוף שוכנעתי (או הובסתי) והבטחתי: "מחר נלך למטווח".
שמח ש': "נהדר. טוב שאת תופסת שכל".
פתאום נבהלתי: "רגע, אבל הדבר הזה כבר לא ירה שנים. איך שאני זוכרת מהטירונות, צריך לצחצח אותו בוקר וערב. לא להזניח אותו במשך שנים. אוףףףף לנקות ממש לא בא לי".
אמר האביר: "אני אנקה".
הסכמתי: "תפדל".
אמר: "תניני פלנלית וקנה ואני אשופנו" (או משו כזה).
"מאיפה אני אביא לך אותו? מנין לי לדעת איפה הוא? כבר שנים לא הסתכלתי עליו".
זה מה שאני אמרתי. מה אמר ש'? משהו כמו אלליי. אבל בישראלית מחוספסת הגובלת בשפת בני ערב.
התחיל לחפש.
חיפש חיפש חיפש
חיפש חיפש חיפש
חיפש חיפש צעק:
"את לא מתכוונת להצטרף לחיפושים?"
הסברתי: "בשביל מה לי? ברור לי שהוא כבר הלך לארץ האיבוד. יותר טוב להשקיע את הזמן בדברים פרקטיים. לארוז את התיק למשל".
"למה?" ש' התחלחל.
ואני, תוך כדי צ'ט מזדמן מפטירה לעומתו: "הרי ברור לך שעוד מעט יבואו לעצור אותי על אבדן נשק, נכון? אולי תעשה לי טובה ותארוז את התיק בשבילי?"
ההוא תפס מרץ, הפך את הבית כמו משוגע.
בסוף מצא אותו. אלא מה? אתם חושבים שסתם לימדו אותו בתושב"ע את דבריו של הלל הזקיין?
 
שמחנו שמחנו שמחנו, מרוב שמחה הצלחתי להשכיח ממנו שצריך לגרור אותי למטווח.
 
ועוד שנה עברה.
 
עכשיו כבר קיבלתי התראה אדומה, והבנאדם ממש כועס: "זה ממש חוסר אחריות. את כבר אימא לילדים, אי אפשר ככה להיעלם מהבית ל-7 שנים" (זה מה שלימדו אותנו בצבא, נכון? על אבדן נשק מקבלים 7 שנות מאסר).
אמרתי: "פסדר, פסדר, מחר תיקח אותי למטווח".
כל הלילה הפכתי והתהפכתי, הפכתי והתהפכתי, בסוף קמתי בבוקר, ואמרתי לאיש: "אתה יודע מה? מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה בין שאר הדברים גם דברים שאני לא רוצה. אפילו דברים שאני מאוד לא רוצה לעשות. עכשיו, אחרי שמילאתי 3 עשורים בחיי ואפילו עוד קצת, אני עומדת על דעתי ועל רגליי ותומכת בעצמי בכל תוקף אני לא מוכנה עוד לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות אותם. והדבר שהכי אני לא רוצה לעשות בעולם זה מטווח. לא בא לי על הרעש, לא בא לי לבוא 20 דקות לפני ההרשמה, לא בא לי לשבת שעה ולהקשיב להרצאה על בטיחות בנשק (פחדנים צריכים לקבל פטור מדברים כאלה. הרי אנחנו נזהרים הרבה יותר). לא הולכת וזהו זה".
התעניין: "מה תעשי?"
התוויתי תכנית: "בלי שום בעיה אני הולכת למשטרה, מפקידה את הדבר הזה בידיהם, אומרת להם שהוא לא מעניין אותי ולא רוצה אותו וזהו, אני לא רוצה. אני אזרח שומר חוק, אני פציפיסטית לעילא, מה לי ולנשק (ועוד חם)? לא רוצה וזהו".
אמר לי "פסדר".
 
אחרי 3 ימים, כשכבר לא יכול עוד לעצור בעצמו, אמר: "את חייבת, חייבת ללכת. תלכי, תעשי מטווח, תחדשי את הרישיון כדין, רק אחר כך תלכי למשטרה, אחרת הם עלולים –  באותה הזדמנות שאת מושיטה את הקצוץ-קנה לידיהם – לתפוס את הידיים שלך, לאסור אותך באזיקים".
לגלגתי: "מה פתאום? מזתומרת? אני באה להיות בסדר, להפקיד את נשקי בידיהם. מה פתאום שיעצרו אותי?"
אמר: "יעצרו גם יעצרו".
הקשיתי: "ומה עם הפרסומות האלה, על המבצע שמי שמחזיר את הציוד במשך הימים האלה יכול בעילום שם להחזיר אותו ולא יעצרו אותו כי העיקר שהחזיר?"
ענה לי ש': "כן, אלה מבצעים של החזרת ציוד צבאי, רכוש צבא הגנה לישראל. אבל כאן מדובר ברכוש אישי, פרטי שלך, ולא אכפת להם שמה במשטרה מהסיפור הזה של האנונימיות. משטרה – המטרה שלה היא לתפוס לה שבויים מקרב האזרחים. אסירים קוראים לזה".
וכדי להמחיש את חומרת המצב הפשיל את צווארו פער את לועו ויקרא בקול עטוף געגועים:
זינ
זא
נה
!
 
(יבוא המשך)
 

 

 

38 תגובות

  1. הדס, אם אנשים כמוך מסתובבים חופשיים באמת הלכה המדינה. ולחשוב שאת עוד מפרסמת את זה! אין גבול לבושה. אין.

    • אמיר?
      אתה מדבר ברצינות?

      • הדס, מה, אני נראה לך צוחק?
        אם כל יהודי ויהודיה יזניחו ככה את הנשק האישי שלהם אנה אנו באים? איפה הגאווה הלאומית? ואיפה דוגמה אישית לילדים? נו נו נו!

        • אמיר, שמחה לשמוע שהצליחו להחדיר בך מעט ערכים במהלך השירות בצה"ל. נשק לא מפקירים הוא אחד הראשונים שבהם, נראה לך שיכולתי להתנער ממנו?

          • טוב, נרגעתי.
            העיקר החינוך. הילדים. אז מי השולפת הכי מהירה של אמא?

          • אין,
            אין שולפת מהירה יותר מאמא
            זו אולי גם הסיבה שהיא מחזיקה בידיה שניים – אחד להגנה עצמית ואחד לאוסף, או הגדרה משטרתית אחרת שמאפשרת לאדם להחזיק ברשותו יותר מכלי נשק אחד.

    • אורה אמיר

      הדסי – כתבת נחמד.
      חוץ מזה שהיום אנשים מחפשים בית במושב. רק שיהיה קרוב לאיזה עיר.

      • אורה, עם תנופת הבנייה והמגדלים ששוטפת את הארץ, כל עיר מתקרבת איכשהו לאיזה שהוא מושב והופכת אותו לפרבר של וילות.

        טוב, לא בכל מקום
        כנראה צריכים להיות קרובים למרכז הארץ בשביל זה

  2. חנוך גיסר

    אני מתייחס אולי למשהו שולי בפוסט, אבל חשוב:

    "המתנחבלים"

    יופי – לא רק אני מכנה אותם בשם הנכון!
    <אמרתי שזה שולי, נכון?>

    • מיכל ברגמן

      וככה את משאירה אותנו???

    • אופס, זה מה שגרם לכעסים?
      אמחק את המילה
      בטח לא מה שרציתי שיהיה

      • מיכל ברגמן

        התכוונתי שככה את משאירה אותנו בלי סוף הסיפור.
        אם תמחקי אני הארונה שאתנגד, אבל לא לזה התכוונתי.

    • חנוך, ליתר ביטחון מחקתי אות

    • אורה אמיר

      ובעיקר מתנשא, יהיר ומעל לכל מחרחר ריב ומדון.
      כל כך מתאים לאנשי הבועה הת"אביבית
      שחושבים שהם שמאל, אבל הם שמאל לא שפוי

      • וזה כמובן בניגוד לאמירה על אנשי ה"בועה" התל אביבית (מה זה בכלל?) שהם שמאל לא שפוי שזוהי אמירה שאינה מכלילה מתנשאת יהירה וכדומה.
        כל הכבוד לך.

  3. יודית שחר

    ככה סתם נתת לאקדח להסתובב בבית שלך? לא פחדת על הילדים שלך, שאולי זה יתגלגל לידיים שלהם חס וחלילה? לא פחדת שזה יגיע לידיים של עבריינים או מטורפים?
    הסיפור הזה דמיוני נכון?

  4. זה סיפור אמיתי או בדוי?

  5. מת אסיר תודה

    אחלה סיפור
    איזה מתח

    • תודה אדוני האסיר, בקרוב פרק ההמשך, ובו אני עוטה את מדי הספארי ויוצאת ל–

      • הדס אחלה מחכה להמשך .

        • תודה מירי
          תישארי במתח בינתיים
          🙂

          • אסתי ג. חיים

            מצחיק עד דמעות (לא נעים לצחוק היום…) מוזר לי לחשוב עלייך(אף שאיני מכירה אותך בפועל) עם נשק. אמא שלך, אגב, נראית ילידה יפהפיה ושולפת שאין לה מתחרים.

          • אסתי, גם לי מוזר לראות אותי
            לכן כנראה הוא הוחבא עמוק עמוק בסליק.

            סוג של תרבות, כנראה.

            את צריכה לראות את גיסתי – מטר וחצי גובה, עם ברטה תשע קצר (ויתרו לה באורך של הקנה, שלא יטאטא את הרצפה)

  6. :-0 צחקת בתגובות שאמרת שהוא אמיתי?

  7. אורה אמיר

    ולא בעד קצוץ.
    למה לקצוץ לפני שיודעים את הגודל הסופי?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס