שמורת מגדלי הבננות – הבלוג של הדס מטס סופרת, עורכת, אישה ואם. לא עושה כלים

כולם הלכו בשביל זלמן עם סל הפלסטיק שלו הלך מחוץ לשביל. תמיד מחפש מצייעס.   הלך הלך הלך ובדרך החליף הלצות עם מוישה, שכן הלך על השביל עם כולם ואפילו סחב את הזר הגדול, שעשוי מטייער מפונצ"ר עם ענפי ברוש וסרט בריסטול שחור שכתוב עליו בטוש כסף.     הלך הלך הלך זלמן, סל הפלסטיק תלוי על האמה ומתנדנד קלות ...

  זה היה ההמשך לאירוע: המשק"ץ כמובן התיישב על הכיסא ולא שם לב לשום דבר מיותר. בינתיים ב' ואני – מהמחשב של ב' – שלחנו לי כל מיני הודעות מפגרות, מתוך ידיעה שהמשק"ץ קורא אותן בתאווה. אחר כך כבר היה מאוחר והיינו צריכים ללכת להרצאה בשק"ם. אז לפני כן ירדתי שוב אל הבור ונכנסתי למדור, שם ישב המשק"ץ, אבל וחפוי ...

  בימים הרחוקים ההם, כשאנשי מירביליס עדיין היו חיילים קטנים ושנוזלים, היו לנו מברקי שירות. בערך אותו רעיון, ובערך אותה מטרה – בצבא. היו לי כמה נמענים קבועים שהיו כותבים לי הודעות ואני עניתי להם במהירות הבזק. כמו כן היה משק"ץ אחד חביב שאהב להציץ לי במברקים.   הבעיה עם המברקים ההם הייתה שפעם אחת קוראים בהם – והם נעלמים. ...

  בערב החג העפלנו לעיר הקודש, כהקדמה לשלוש הרגלים, ובעיקר לצורך טיפול שיניים רבתי. סטיב אוסטין כבר חיכה לנו שם עם שולייתו יוכבד. שומעים אייל גולן במהלך הטיפול. זה הקטע שלהם עכשיו, של סטיב ושל יוכבד.   הוא שואל אותי: "מה דעתך על הקבר החם?" אמרתי: "זה ההמנון של ביתר ירושלים". אמר לי: "מה?" (קצת קשה להבין אנשים עם סקשן ...

    אוי וי, אמרתי לעצמי. ושוב פעם אמרתי: אוי וי. זה איום ונורא, שפתאום נופלת לך שן. טוב, לא ממש שן, אלא כתר זמני שאני כבר חודשיים דוחה את הנסיעה להרכבת הקבוע שלו.   ש' אמר לי: "אין ברירה, חייבים לנסוע אל סטיב [רופא השיניים שלנו], הכיני את המזוודות". אמרתי לו: "תן עוד במבה, בינתיים אני אחשוב קצת". ככה ...

אני אומרת לו: "מזתומרת? לאסי שבה הביתה. יש לך עוד בעיה עם זה?" הוא הולך להציץ בגומחת הפח של השכנים, חוזר מזועזע: "עכשיו לשכנים חסר פח". שמחת זקנתי על ראש התורן. הוא משיך ומפציר: "מה עושים?" והוא בדרך כלל בעל מהסוג שיודע מה לעשות בחיים.   אני אומרת לו: "קודם כול בוא ניקח אותו הביתה. אחר כך נראה. אולי צריך ...