לודביג היה הילד הכי נמוך בכיתה שלנו, בבית הספר האזורי של שמורות האינדיאנים. כל כך נמוך הוא היה, עד שכשהגיע לבית הספר של השמורה בכיתה ג" להצטרף אלינו, כולם חשבו שהוא בא לכיתה א". זה די מעליב, למען האמת, ולודביג פרץ בבכי. זה גרם לכולם לחשוב שהוא עוד יותר קטן. התחלה לא טובה לכל הדעות.   לודביג בא משמורת הג"ינג"ים. ...

כולם הלכו בשביל זלמן עם סל הפלסטיק שלו הלך מחוץ לשביל. תמיד מחפש מצייעס.   הלך הלך הלך ובדרך החליף הלצות עם מוישה, שכן הלך על השביל עם כולם ואפילו סחב את הזר הגדול, שעשוי מטייער מפונצ"ר עם ענפי ברוש וסרט בריסטול שחור שכתוב עליו בטוש כסף.     הלך הלך הלך זלמן, סל הפלסטיק תלוי על האמה ומתנדנד קלות ...

  זה היה ההמשך לאירוע: המשק"ץ כמובן התיישב על הכיסא ולא שם לב לשום דבר מיותר. בינתיים ב' ואני – מהמחשב של ב' – שלחנו לי כל מיני הודעות מפגרות, מתוך ידיעה שהמשק"ץ קורא אותן בתאווה. אחר כך כבר היה מאוחר והיינו צריכים ללכת להרצאה בשק"ם. אז לפני כן ירדתי שוב אל הבור ונכנסתי למדור, שם ישב המשק"ץ, אבל וחפוי ...

  בימים הרחוקים ההם, כשאנשי מירביליס עדיין היו חיילים קטנים ושנוזלים, היו לנו מברקי שירות. בערך אותו רעיון, ובערך אותה מטרה – בצבא. היו לי כמה נמענים קבועים שהיו כותבים לי הודעות ואני עניתי להם במהירות הבזק. כמו כן היה משק"ץ אחד חביב שאהב להציץ לי במברקים.   הבעיה עם המברקים ההם הייתה שפעם אחת קוראים בהם – והם נעלמים. ...

  בערב החג העפלנו לעיר הקודש, כהקדמה לשלוש הרגלים, ובעיקר לצורך טיפול שיניים רבתי. סטיב אוסטין כבר חיכה לנו שם עם שולייתו יוכבד. שומעים אייל גולן במהלך הטיפול. זה הקטע שלהם עכשיו, של סטיב ושל יוכבד.   הוא שואל אותי: "מה דעתך על הקבר החם?" אמרתי: "זה ההמנון של ביתר ירושלים". אמר לי: "מה?" (קצת קשה להבין אנשים עם סקשן ...

    אוי וי, אמרתי לעצמי. ושוב פעם אמרתי: אוי וי. זה איום ונורא, שפתאום נופלת לך שן. טוב, לא ממש שן, אלא כתר זמני שאני כבר חודשיים דוחה את הנסיעה להרכבת הקבוע שלו.   ש' אמר לי: "אין ברירה, חייבים לנסוע אל סטיב [רופא השיניים שלנו], הכיני את המזוודות". אמרתי לו: "תן עוד במבה, בינתיים אני אחשוב קצת". ככה ...

אני אומרת לו: "מזתומרת? לאסי שבה הביתה. יש לך עוד בעיה עם זה?" הוא הולך להציץ בגומחת הפח של השכנים, חוזר מזועזע: "עכשיו לשכנים חסר פח". שמחת זקנתי על ראש התורן. הוא משיך ומפציר: "מה עושים?" והוא בדרך כלל בעל מהסוג שיודע מה לעשות בחיים.   אני אומרת לו: "קודם כול בוא ניקח אותו הביתה. אחר כך נראה. אולי צריך ...

(זה ההמשך) באותו ערב, בעשר וחצי בערך, כהרגלי, פשטתי הקרינולינה, בעטתי את סנדלי עור הגדי, לבשתי בייבי-דול כתום עם קישורים, פרקתי העגילים, פירקתי את הבננה-ספליט בראש, סידרתי אבו-עגילה עם שני רולים בקדקוד, מרחתי שתי שליכטות קרם לילה להזנה מואצת של האפידרמיס, מוכנה לישון. יבוא – יבוא, לא יבוא – לא יבוא.   לקראת חצות שמעתי קול מנוע שקט של הפרייבט ...

    כמו רבים וטובים, גם לנו היה חלום צמוד-קרקע, ולפני 7 שנים הגשמנו אותו באזור השרון. אחרי הרבה אבוג'רס של פקקי תנועה אינסופיים ואינתיפאדה שהתחילה בחצר האחורית שלנו 3 חודשים אחרי שהתיישבנו שם, חזרנו לעיר הגדולה והמפויחת. אבל שלא תחשבו שהדשא של משפר הדיור תמיד ירוק: ערב אחד נכנס ש' הביתה נסער כולו: "את לא יודעת מה קרה!" מה ...

לינדה הייתה הסטודנטית הנשואה היחידה בשנה אלף. פישר איש ההייטק שלה סיפק לה לנטיס ושעות חברה ארוכות. לפעמים הוא הצטרף אליה לאירועים. לינדה בעיקר התפדחה: אנה, אניטה ואני כבר חושבות שבוע מה ללבוש. הציץ פישר בעלי  בתוכנייה בעיתון, החליט שגם הוא בא, רוצה לראות את ברי סחרוף. אמרתי לו: אין בעיה. אמר לי: אבל בבוקר אני עובד. אמרתי: אין בעיה. ...