סבא, לפני שהלך לאירוע היה אוכל ארוחת ערב. ליתר ביטחון. הוא גם הקפיד תמיד, ת-מיד, לישון במיטה שלו. טיול אצלו היה דבר חד-יומי. ספתה לא. היא אהבה לטייל, לנסוע רחוק. יצר הנדודים ביחד עם געגועים למי שהיא אוהבת הביא אותה מדי פעם לקום בבוקר ולהחליט שהיא נוסעת. לרחובות, לרמות, לקריית גת. בכל דרך, בכל רכב מזדמן. אנחנו מכירים רק מהסיפורים ...

  בּוֹז"י נני עברה בגיל 92 לגור בבית אבות. 50 שנה היא גרה בשמורה, מהיום שבו ירדה מהאנייה שהביאה אותה ואת בעלה זיכרונו ארמין בַּאצ"י היא חיה בשמורה. ליידי שכזאת, עם ממחטות תחרה מבושמות, שמיכות מוך עתיקות יומין עם ריח של אזוביון (הוא לוונדר), ציפיות קטנות ולבנות שראשי התיבות של שמה רקומים עליהם בלבן, ושפעת שיער לבן ומתולתל. פתאום בגיל ...

        במשך יותר מחודשיים סבתא שלי נאבקה על כל נשימה במחלקה לטיפול נמרץ. אני יודעת שזה קורה הרבה, קורה הרבה בחורף קורה הרבה בחורף לאנשים זקנים, אבל בכל זאת כהספתה הפרטית שלי מתנדנדת על הגבול הדק  בגלל סתם דלקת ראות (בעצם לא משנה בגלל מה) זה הופך לי את כל סדר היום והמחשבות. בשבת כשרצינו לבוא אמרה ...

  רולנדה אוכלת שניצל עם פירה ומספרת את סיפורה על השירות הצבאי שלה במדבר. באמצע המדבר היא שירתה, במקום הכי חם בעולם, שיש בו חול וחול וגם שמש חזקה שקופחת.  אבל מה? רולנדה עבדה במשמרות בחדר אחד חסוי וסודי עד מאוד שיש בו מחשבים רגישים וקריזיונרים שצריך ללטף אותם פעמיים ביום ולהדליק בשבילם מזגנים רבי עוצמה עד מאוד כל היום ...

  מהתחלה ידעתי שמשהו לא רגיל בשבת הזאת. כשהתעוררתי היה שקט, וזה אומר שאבא לא ישן. אחרת הבית רועד מהנחירות שלו עד עשר כמעט כמו שהוא רועד כשאני עושה את העשר קפיצות עם ברכיים לבטן כמו שהוא אומר לי בטלפון לעשות בכל יום כשהוא מתקשר מהעבודה בצהרים.   בפרקים הקודמים: לבן בעיניים ועכשיו: לא יכול לישון, האבא הזה, כבר כמה ...

לפני הרבה הרבה שנים, כשאנחנו בשמורה היינו זאטוטים בדיאולן-לוף, פרצה המלחמה. שמריהו רץ מהר לקחת ת"מדים שלו, וזה היה בימים שבהם טלפון בשמורה היה רק אחד, והבלבית שלו אף פעם לא היה בבית. אין צורך להכביר במילים כמה הוא מיהר, וכמה יהלומינה אשתו מיהרה יחד איתו לגהץ לו אותם מהר ולארוז לו כובע גרב בתרמיל הגב הישן שלו.   ורק ...

מיכל העבירה אליי את השאלון ואני עונה ומעבירה הלאה:  הספר הכי אהוב עלי: עכשיו אני קוראת את "שואה שלנו", ספר ששנים נמנעתי מלקחת ליד. אין, הוא גאון, האיש שכתב אותו. לכל המחשבות הכי כמוסות ואפלות שלי נתן ביטוי מופלא.   הסרט הכי אהוב עלי: "ממשיכים ליפול על הראש". ישן, לא מי יודע מה הגותי, אבל כיף צרוף.   מוזיקה מועדפת: ...

  זה מה שסבא שלי  שאל.   אצלנו בשמורות, לא רק שכולם מאותה ארץ ומדברים באותה שפה, גם מכירים אותך מהיום שנולדת או לפחות את ההורים שלך, וכמובן עד זיקנה ושיבה מכנים אותך בשם שבו קראו לך כשהלכת לגן.   ככה גם פויו, שכבר היה סבא בפני עצמו, אולי אפילו סבא רבא, ונשא בגאון את הכינוי פויו, שמשמעו אפרוח.  מדובר ...

צביקה, שכבר שלושה ימים החזיק בתואר הנכסף דוקטור זילברשטיין, הלך לישון בערב ברגשות מעורבים. הדבר היה בעיר הבירה לפני כשנתיים, וצביקה בן השלושים וארבע עלה על יצועו בידיעה שמחר בבוקר הוא הולך – בפעם הראשונה בחייו – לעבודה שאיננה לימודים.   אחרי שנים ארוכות וסטודנטיאליות, בפעם הראשונה היה צביקה צריך להתלבש כמו שמתלבשים אנשים בגילו, והוא לא ממש יודע מה ...

זוכרים את דוד חצקל והבת שלו הנשמה שגית? זוכרים את החתן הפולני שלו בְּרוֹך שעובד בגלידות? אז יש לו עוד בת אחת, חגית. חגית – לא רק שהייתה ילדה רעה מההתחלה ועשתה מה שבראש שלה כל תקופת הצבא ולאחר מכן אפילו הלכה ללמוד במכללה והמשיכה להיות ילדה רעה – מצאה לה בסופו של דבר בנדיט עיראקי. ועוד התחצפה לשכור איתו ...