שָׁכַבְתְּ עַל הַגַּב,
יָדַיִךְ מַזִּיעוֹת מִתַּחַת לָעֹרֶף.
עֵינַיִךְ פְּקוּחוֹת
אֶל הַחֲשֵׁכָה.
אוֹר הַכּוֹכָבִים נִמְהַל
בְּאוֹרָהּ הַצְּהַבְהַב
שֶׁל מְנוֹרַת הַקְּרִיאָה.
רֹאשֵׁךְ עַל הַכַּר
סָמוּךְ כָּל כָּךְ לְשֶׁלִּי:
אֵינֵךְ יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ
מְצַוַּחַת בְּשִׁגָּעוֹן
בֵּין אוּנוֹת הַמֹּחַ.
בדיוק נכנסתי לפרסם, איזה קטע
הוא ממש מתכתב עם השיר שלך
המקום הכי חשוך בעולם הוא מתחת למנורת הקריאה.
הכול והקול מתעוות והצללים מרחפים
והזמן לא זמן.
אהבתי.
מצב בלתי אפשרי – ובכל זאת, מתאפשר:
לאהוב אותה, להרגיש בקרבתה, לדעת שהיא בתוך עולם הספר שבידיעה – ולפלל לידיעתה, לשמיעתה אֶת אהבת הדובר.
אהבתי, יהודה.
תודה
ושבוע טוב.
השיר משרה על הקורא אוירה של אהבה במלוא מובן המילה. נהניתי מן השיר
עפרה