מַה יֵּשׁ לוֹמַר,
רִגְעֵי הַנַּחַת הַמְעַטִּים שֶׁלִּי שֶׁצֹּרְפוּ
בְּאֵשׁ הַקִּיּוּם הַיּוֹמְיוֹמִי
שׁוֹאֲבִים כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ
בִּזְכוּת הַנַּחֲרָה הַקַּלָּה הַבּוֹקַעַת
מֵחֲדַר הַיְלָדִים.
לִבִּי שֶׁהִתְבַּהֵם יוֹצֵא מֵחַדְרוֹ בִּמְרוּצָה
בְּשָׁמְעוֹ אֶת גּוּפָם הַמִּתְבַּגֵּר
מַצְמִיחַ שֵׂעָר רִאשׁוֹן
תַּחַת בָּתֵּי-שֶׁחְיָם, עַל חָזָם, גַּבָּם וּבִשְׁאָר
הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים.
יש מה לומר על הקשר בין
ההזדקנות לבין ההתבגרות של הדור שאחרי.
לשמוע את צמיחת שיער הילדים זאת רגישות יוצאת דופן.
תארת את זה יפה.
כתבתָ –
– אֶת הצד השני של "צער גידול בנים",
– אֶת המשעות שאין מרבים להעלות לגבי אותו צער, גם לא אתה בשיר זה:
הנה הם גדלים, אני שומע/ת, אני רואה;
הנה עוד רגע הם עוזבים לדרכם.
הפעם *אני* מקנאה שאתה כתבתָ את זה :).
שבוע טוב, יהודה.
נורא נורא נחמד!! כל הרעשים מחדר הילדים, הנחרה הקלה, הרעש של השיער הצומח… והלב שהתבהם ויוצא במרוצה מהחדר למשמע הקולות.
יש תנועה, ריצה, מהירות מוגזמת ובכלל הגזמה כמו סרט מצוייר.