שיא הרגש משורר
הַלַּיְלָה מְצָאתִיךָ
לְרַגְלֵי מִטָּתִי,
בּוֹחֵן נַעֲלַי וְרוֹאֶה אֵיךְ פָּשָׂה בָּהֶן הָרָקָב,
שׂוֹרֵט בְּצִפָּרְנֶיךָ
אֶת חֻדֵּי-הַמַּסְמְרִים
לִרְאוֹת כַּמָּה הִבְקִיעוּ בְּעַד הָעוֹר הָרַךְ.
כֵּן, אַבָּא. נַעֲלַיִם – מִלּוֹת אַהֲבָה שֶׁלְּךָ,
מַחְלִיפוֹת, כְּמוֹ תָּמִיד, אֶת הַמִּלִּים שֶׁאַף פַּעַם
לֹא נִמְצְאוּ לְךָ בְּקַלּוּת.
יהודה, השיר שלך בא בדיוק-בדיוק להדגים לי איך הגוף שלי מגיב לשירה. לשירת אמת.
בכל-כולי אני אומרת לך: תודה!
אהבתי את השיר.
גם את נקודת המבט דרך הנעליים.
אני לא יודע למה.אבל תמיד יש לי הרגשה שצריך להוריד בית אחד או שורה אחת בשירים שלך.
למשל. אם השיר היה מורכב רק מהבית הראשון והשלישי, זה יהיה שיר עוןד יותר טוב. מושלם.
כי הדיאלוג אז יהיה ישיר ואילם יחדיו. בלי עיכוב. בין הבן לאב. ישר מהרצפה אל המילים החסרות.