אַזְכָּרָה לַצִּפּוֹר
שֶׁהָרַגְתִּי בְּשׁוֹגֵג
בַּדֶּרֶךְ לִרְחוֹבוֹת, לְאִמָּא.
הִיא עָמְדָה בְּמֶרְכַּז הַכְּבִישׁ
כִּמְעַט בְּלִי נִיעַ,
מְסֻרְבֶּלֶת שָׁנִים,
לְבָנָה מֵעֲיֵפוּת.
הַהִבְהוּב הָרָפֶה
שֶׁלָּכַדְתִּי בְּעֵינֶיהָ רֶגַע
לִפְנֵי הַחֲבָטָה,
הִטְעָה אוֹתִי לַחְשֹׁב
שֶׁהִיא שָׂשָׂה
לְהִתְאַבֵּד.
מעניין. לי קרה דבר דומה.
תמיד יודעים שהציפור תמריא רגע לפני שמכונית פוגעת בה. תפיסת המרחב והזמן שלה מהירים ושונים מאיתנו.
אבל פעם אחת היא לא התרוממה. בלמתי. היה מאוחר מדי. כי שמעתי את החבטה לפני. ניגשתי והתבוננתי די מזועזע. היו שם עקבות של דם וקצת נוצות. אבל הציפור נעלמה. איננה. חיפשתי מסביב. עפה. נעלמה. היו לה כנראה יותר נשמות מחתול.
כמה שנים אחרי, כתבתי את השיר "בז נפרד מגופו" שמדבר על התאבדותו של בז.
ציפורים לא מתאבדות. אלא בשירים.
אבל הבז ההוא כרך בטעות את חבל הוילון (בבית של הצפר שלקח אותו מחדר האמבטיה שלי, אליו החליט להכנס הבז) סביב צצוארו ונחנק. אם זאת לא התאהבדות. אני לא יודע מהי התאבדות