בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
אֲנִי קוֹרֵא אֶת "שׁוֹטְטוּת" שֶׁל וַלְטֶר בִּנְיָמִין.
הָאֱמֶת לוֹמַר,
רִשְׁמֵי נוֹסְעִים וְנַוָּדִים, דֶּרֶךְ הִתְבּוֹנְנוּתָם, תֵּאוּרֵיהֶם,
מָשְׁכוּ אוֹתִי כִּבְחַבְלֵי-קֶסֶם
מֵאָז וּמִתָּמִיד.
יוֹתֵר מִכֹּל קָסַם לִי מֵמַד הַתְּנוּעָה: נָסְעוּ וְכָתְבוּ,
הִפְלִיגוּ וְרָשְׁמוּ, רָכְבוּ וְתֵאֲרוּ, הָלְכוּ וְדִבְּרוּ, נָדְדוּ וְסִפְּרוּ.
בֵּין שֶׁהָיוּ מְגַלֵּי-אֲרָצוֹת
מְרֻפְּטֵי-לְבוּשׁ
וּבֵין שֶׁהֶעֱדִיפוּ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן
לַחְזֹר לְמִשְׂרָדָם בָּרֶגֶל, עֲנוּבִים וּמַדִּיפִים מֵי-קוֹלוֹן
עַל הַמִּדְרָכוֹת שׁוֹתְתוֹת הַמַּיִם
שֶׁל רְחוֹב רַיְנֶס בְּתֵל-אָבִיב.
זה ממואר
שפיצלת את שורותיו בנוסח לירי.
טקסט יפה שמדבר על שוטטות (כיום זה בלתי אפשרי. כמעט)
הפואנטה בסוף נותנת את הכוח לכתוב.
הבחירה בין שוטטות לעבודה סיזיפית. מעונבת. מחופה במי קולון (תנסה בלי עניבה. תראה אם זה עובד. כלומר משחרר)
ועוד על המדרכות ריינס בתל אביב שותתות המים (ריינס זה מסוג הרחובות. כנראה בגלל שפוע חריף מהמרכז אל עבר שולי המדרכה) שבו אתה חוטף שפריץ מהמכוניות הנוסעות בגשם. שפריץ שתמיד מלווה בקללה. לנהג. לאלוהים. למי שהניח את האבן הראשונה לעיר הזאת.
מארק זבאלד. כל כתביו הם שוטטות. במקומות בהם בני אדם עזבו נטשו. או שהמקום נטש אותם.
וכמובן שכחתי לציין שריינס. מזכיר את ריינוס. כלומר את נהר הריין. שבימים קשים של גשם ממלא את כל הרחובות. המתחזים אליו ללא בושה.
מאד התחברתי לדבריך.אישית אני מאד אוהבת את הספר "שוטטות"של וולטר בנימין.
עפרה