בננות - בלוגים / / החלל הראשון
שיא הרגש
  • יהודה ויצנברג ניב

    במהלך השנים פורסמו שירי במרבית כתבי העת הספרותיים, במוספי הספרות של העיתונים היומיים ובאתרי יצירה שונים באינטרנט, חלקם תחת שם-עט. ספרי האחרון, השישי במספר, "בעצם באתי רק לדבר" (הוצאת אבן חושן) , יצא לאור בשלהי 2012, לאחר פסק-זמן ממושך.  נולדתי בישראל בשנת 1952, דור שני לשואה. עוסק בתחום הבנקאות מזה שנים ומשמש בתפקידי ניהול באחד הבנקאים המסחריים המובילים בארץ. להלן רשימת ספרי : "בראש הזיכרון ההפוך" (עקד תשל"ה), "ימים על ימי מלך" (מסדה תשל"ט, בעריכת המשורר אמיר גלבוע –פרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה), "ברזל באה נפשו "(ספרית פועלים תשמ"ה, בעריכת המשורר נתן יונתן – פרס אקו"ם ליצירה שהוגשה בעילום שם), "בנק, שם זמני" (ספרית פועלים תשמ"ז, בעריכת המשורר נתן יונתן – מענק מטעם קרן תרבות חיפה), "מלה טובה "(ספרית פועלים תש"ן בעריכת המשורר נתן יונתן - מענק מטעם קרן ת"א לספרות ואמנות). "בעצם באתי רק לדבר" (הוצאת אבן חושן)

החלל הראשון

 

 

1

החלל הראשון שראיתי היה קלר.

הוא היה מפקד הטנק, סגן, ואני שימשתי כתותחן.

באותה-עת היינו שייכים לגדוד שריון שישב בביר-תמדה ונסענו

על זחלים לכיוון הגזרה הדרומית של התעלה.

 

העליצות הראשונית של בני-תשחורת הששים לקרב,

מנסים לשחזר את אופריית המלחמה הקודמת, התחלפה חיש-מהר

בפחד משתק מפני הבלתי-ידוע.

 

הגענו ב-7.00 בערב לערך לסוללות העפר של התעלה.

החושך שכבר ירד שעה קודם-לכן הפך באחת ליום: זורח מ"נותבים"

ורועש כגיהנום מקולות נפץ: ארטליריה, ירי טנקים והשד יודע עוד מה.

באויר נישא עשן סמיך שחור לבן, פתוך בשלהבות-אש

ובלול בריח הנורא – ריח חריכת הגופות.

 

2.

בשלב מסויים נקלענו לאזור מטווח על ידי ארטילריה מצרית.

קלר, שראשו היה מחוץ לטנק לא הספיק להתכופף אל מחסה הפלדה,

רסיס פגע בו בעורק הראשי, הוא מת במקום והתיישב

חסר רוח-חיים על מושב המפקד.

 

ברבע-השעה הראשונה לא היינו מודעים למותו,

כל אחד מאנשי הצוות ובכללם אני, התחפר תוך תפילה חרישית בפינתו בטנק,

מאזין לקולות הנפץ הנוראיים שהשמיעו הפגזים הנוחתים סביב.

רק משלא היתה תגובה לפניותינו אליו בקשר הפנימי,

התחוור כי נהרג.

 

לאחר שוך ההפגזה, כשהוצאנו את גוויתו

והנחנו אותה על החול למרגלות הטנק, ממתינים לפינוי,

נתתי בו מבט אחרון. הוא שכב שליו, תוארו שלם, בעינים עצומות.

כמעט קינאתי בו על שהוא "נפרד" מן התופת.

 

3.

אביו, שאז הצטייר לי כדמות מקרינת-סמכות

והיה צעיר, אני מניח, משנותי היום, הגיע לאחר הפסקת-האש

אל מקום מושב הגדוד כדי לשמוע פרטים מן הצוות

על רגעיו האחרונים של בנו. 

 

הבעיה היא, שאני, הילד בן התשע-עשרה, שעדיין לא עיכל

את שעבר עליו, לא מצאתי בקרבי את העוז לעמוד מול מבע הכאב שבעיניו

ואולי טעיתי, מול מבע האשמה שניבט מעיניו – מדוע בנו ולא אני

והתחמקתי מן המפגש עמו.

 

עשרות שנים עברו. אביו, קרוב לודאי, כבר אינו בין החיים.

יסולח לי, אבל בדיעבד, למותר לומר, כאבא בעצמי וכאדם בוגר ומעוצב

אני מכה על כך על חטא, עד עצם היום.

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליהודה ויצנברג ניב