שיא הרגש משורר
כְּמַמְשִׁיכָה אֶת הַלַּיְלָה
הָפַכְתְּ הַבֹּקֶר
אֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה.
הַמִּטָּה הַסְּתוּרָה
שִׁנְּתָה מְקוֹמָהּ וְעַל שִׁדַּת הָעֵץ
הֶחְלִיפוּ מָקוֹם חֶפְצֵי-הַנּוֹי הַזְּעִירִים
מַדִּיפֵי רֵיחֵךְ.
עַל הַקּוֹלָב נִכְחִי תְּלוּיִים
מִכְנָסַיִךְ,
בִּמְעַט דִּמְיוֹן
נִתָּן לִרְאוֹת אֵיךְ כְּמוֹ נֵד בּוֹהֵק,
גּוּפֵךְ הַלָּבָן נִשְׁלָף מִתּוֹכָם.
ניסיתי משהו. ברשותך (בלי שנתת לי רשות:)
חדר השינה, המיטה הסתורה
וריחך.
על הקולב תלויים
מכנסייך.
במעט דימיון
נתן לראות
איך גופך הלבן
נשלף מתוכם.
יש משהו רב-ממדי בשיר. אחד הממדים: הריח, הניחוח.
הוויזואליה נוכחת מאוד.
תודה, יהודה.