לֹא זֹאת בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר,
בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר
דְּבָרִים אֲחֵרִים.
הַבֶּרֶז בְּכִיּוֹר הַמִּרְפֶּסֶת
מְטַפְטֵף בְּנֶטֶף אִטִּי כְּבוֹחֵן
אֶת סַבְלָנוּתִי.
הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת,
הֶעָבִים מֵעָלַי בְּהוּלִים
דָּרוֹמָה.
לְפִי מַצַּב הָעִנְיָנִים
אֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁמָּחָר יִתְפַּתְּחוּ
תְּנָאֵי שָׁרָב.
שקע ברומטרי בבית.
חזית ים סוף בחוץ.
מסע מהבית החוצה. תרתי משמע.
ההקבלה בין טפטוף הברז לתנועת העבים הבהולים, מצוינת.
אהבתי.
אחרי דברֵי שמעון – כאילו הגבתי בעצמי – נותר לי לומר:
אהבתי.
תודה, יהודה.