זכרון ילדות:
אני שוב בן שש.
חצר גן-אסתר
ברחוב אחד העם, ברחובות.
מתחת לברזיה
אני וכמה ילדים מיידים
במשובה בוץ זה על זה.
ממרחק השנים
איני יכול לשחזר
מה הניע אותי לנטוש
את המערכה בעיצומה,
תחושה מוקדמת
של ניצוד או אולי סתם
רצון לשתות.
בפועל, כשכיליתי
ליידות את הבוץ
נמלטתי אל בית-השמוש
של הבנות
וקירצפתי עד הצפרניים
את כפות-הידיים
מן הבוץ שהקריש.
אחר-כך,
כשנקראתי עם כולם
אל אסתר הגננת,
התייצבתי לפניה כמו שה תמים,
פורש לראווה
את כפות-ידי החפות מחטא.
לא נענשתי,
יצאתי כמו שאומרים,
נקי.