ארכיון כותב: יהודה ויצנברג ניב

זו הרגשה שלא תיאמן

זו הרגשה שלא תיאמן – אתה עומד בסמוך לג'ירפה, שני מטר וקצת גובהה,   מחזיק חתיכת ירק סתמי ביד ואז הג'ירפה, החיה הנפילה הזו, פשוט מתכופפת אליך ולוחכת אותו בעדנה אין קץ, ישר מכף ידך.   זו חוויה שקשה להלבישה במלים, שמציתה באופן הכי טהור והכי בסיסי את הילד שבך.   ברגע זה אתה מתרגש, לא בושה לומר, מתרגש כמו ...

קרא עוד »

אזכרה לאבא

אזכרה לאבא ואני מרים אבן ועוד אבן ושם על אבני מצבתו.   הרבה המתנתי לשעה הזו. אני כמו שתי רכבות שדוהרות זו מול זו, רק את שריקתן החדה אני שומע.   שלום, שלום אבא. אני מהנהן לך שלום בראשי הפנימי. בחוץ אי אפשר לראות עלי כלום, לא דמעה ולא כאב חיצוני.   פרקי-התהילים, איך לומר, אבא, הינם תחליף-דמעות בלבד לבכיי ...

קרא עוד »

מי שאמר

מי שאמר שהעיניים הם ראי-הנפש,   לא טעה בהרבה, הוא טעה רק בעיתוי, הוא טעה רק ברגע האמירה.   הוא לא חשב שתצליח לבטא בשפה פשוטה משפט כל כך טעון:   "המספר הצבאי שלי, דומה למספר הכחול על אמת-היד של אבי".

קרא עוד »

עונג

עונג-השבת שלי, ארוחת הבוקר בשבת. פניך נינוחים. הבית עשוי, הילדים רחוצים.   חלון-המטבח פתוח, רוח רכה מבדרת את שערותיך.   שלבי-התריס מחתכים את גופך בלונכיות-של-אור.   מבעד לשמלתך הדקה אני רואה איך רחמך קופץ בשמחה לקראתי.

קרא עוד »

זכרון ילדות

זכרון ילדות: אני שוב בן שש. חצר גן-אסתר ברחוב אחד העם, ברחובות. מתחת לברזיה אני וכמה ילדים מיידים במשובה בוץ זה על זה.   ממרחק השנים איני יכול לשחזר מה הניע אותי לנטוש את המערכה בעיצומה, תחושה מוקדמת של ניצוד או אולי סתם רצון לשתות.   בפועל, כשכיליתי ליידות את הבוץ נמלטתי אל בית-השמוש של הבנות וקירצפתי עד הצפרניים את כפות-הידיים מן ...

קרא עוד »

בתצלום

בתצלום, על השידה בחדר, אני רואה ללא-הפסק את משה, אחיה הבכור של זהבה אשתי היקרה, שנפל במלחמת יום-כפור. אדם יפה, עיניו צוחקות מלבו. עיניו יפות ברוצן אל האין. שתיקתו כבדה כמו משאוי-ברזל. אלוקים, מתנצל מראש, אבל אני בדעה שחטאת לאח הזה וכן, לאביו ולאמו ששרדו את השואה, בעזבך אותו לנפשו.

קרא עוד »

ביקור

ביקור בוואדי ניסנס עם זהבה, אשתי היקרה. הוואדי היה לנחל-אכזב עם מעט אירועים, שווקי-העתיקות מסתבר, פתוחים רק בשבתות.   זעיר-פה זעיר-שם ראינו יצירות אמנות או מיצגים. לא מספיק, אבל פיצנו עצמנו במוזיאון חיפה ולאחר מכן במוזיאון קטן אך חכם ואיכותי "טיקוטין",   שם הוצגה תערוכה של אמנים יפניים בנושא ה"מגדר": יפן הישנה ויפן החדשה, תיאטרון לגברים בלבד (קאבוקי) ותיאטרון מודרני ...

קרא עוד »

החופשה המאולצת

1 החופשה המאולצת שנטלתי לעצמי, קצרה מכדי שאוכל לצקת בה תוכן ממשי.   צלצול הטלפונים מציק לי כל הזמן, כתיבת השירים נדחקת מפני מצוקת האשראי. 2 התה הבוקר סר-טעם. צבעו הקלוש, טעמו המבחיל, את מבינה, אינם לרוחי.   אל תכעסי שהרחקתיו ככה, הוא לא שווה בטורח המחשבה אפילו. 3 אני בבקרים כמו גולם חבול, מרים ידיים ומורידן במהירות לפי פקודה. ...

קרא עוד »

הזכרון הראשון שלי

הזכרון הראשון שלי אין לו קולות: מין תמונה אילמת בשחור לבן החוצה את הזכרון ואני תופש עצמי לפעמים רוצה לשחזר חלקים גדולים מחיי. למשל, גן אסתר ברחובות בבוקר שמשי לאחר גשם. אני בן חמש. אני וכמה ילדים משכשכים מגפיים בשלוליות-המים, מיידים רגבי בוץ לחים זה על זה.  

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות ליהודה ויצנברג ניב