ארכיון כותב: יהודה ויצנברג ניב

על המדרכות

על המדרכות רשמתי מודעות אבל ודברם הכואב נספג בסאון העיר השוקקת.   כל שעבר על פני באותו יום דרך בלי-זדון על מודעות האבל והכפיש בלי-זדון את אבלי אשר כוסס בחוץ.   חטאתי לאמת בצחקי לאנשים ובהאירי להם פנים כמו חשמל צהוב בסוף לילות הקיץ,   לו חזיתי מראש הייתי תוחם את המדרכות במשוכות ברזל.

קרא עוד »

קרן מעוקלה

קרן מעוקלה צמחה על מצחי כאות-קלון לבאים לעלות ברגל ומטפסים על כל הגבעות ונוברים בכל הסדקים שנשארו לפליטה ממלחמת העולם.   אמרתי לאבי שאיני רוצה לעלות במעלות הקדושים והטהורים כיוון שהזקנות בשוק ניאצו אותו בכל פה ורקקו על שמו הרמוס ברגלם הזקנה.   אמרתי לאבי שאיני רוצה להיות קדוש, שאיני רוצה להיות חכם, שאיני רוצה שיזכרו אותי לטובה אחרי מותי.

קרא עוד »

זכרון לוובק/זאב ויצנברג – אחי.

1 וובק – השם שהכרתי מאז ינקותי, השם שאבא מנחם ואמא פלה השתמשו בו תדיר בפנייה אליך. השם שהיה ספוג מבחינתי ניחוחות מסתוריים משם, מארצכם הקודמת – פולין, ארץ הדמים שהקיאה אותכם מתוכה. עד כמה שזכרוני מגיע, בשם זה פניתי אליך עד שהגעתי לבגרות. קרוב לוודאי משום שחשתי בהכרה מעורפלת של ילד שלא אקבל תשובה אם אקרא לך בשמך העברי ...

קרא עוד »

הייתי צריך

הייתי צריך חמש קריאות של השיר לפני שהרגשתי שאני יכול להגיב. אתה משחק עם המלים בכל כך הרבה רבדים: למשל, השימוש בביטוי "הבכי נקשר בעיני" שמזכיר תפילין עוד לפני שמגיעים להכאה ב"רצועות התפילין". הבכי, הגשם ומי-האמבטיה, נפגשים בכל כך הרבה צמתים: אנו בוכים לגשם, מתפללים לגשם. האב בוכה באמבטיה, המשורר בוכה לאביו והכל נכרך לכאורה יחד ב"רצועות התפילין".

קרא עוד »

אנשים כמוך

אנשים כמוך אינם יוצאים בחצי-הלילה לחפש נשים, החשכה בחוץ מרחיקה אותם ת"ק פרסאות מכל שאדם רואה בדמיונו. אנשים כמוך מקיצים מבעוד-יום אל שרידי חלום בו חלמת על אביך האהוב, המנוח, רזה יותר, חיוור יותר, כורע על המדרכה בצד ערמת חלומות שלא הספיק לממש בעודו חי, שולף בעצב מתוך הערמה חלום אחר חלום אחר חלום, קורעם לפיסות קטנות ומשליכם לכל רוח.

קרא עוד »

בקיץ הזה

בקיץ הזה רכשתי לי הרגלים משונים, לבדוק במקרר את הגבינה אם החמיצה, לבדוק בסנדלים את צפרני-רגלי אם הן נקיות. איני רוצה שילכו חברי וירננו עלי בראש-חוצות, מספיק שאני הולך לבדי כל היום ומזמזם זכרונות כמו בוכנה.

קרא עוד »

חצויה מן הלילה

חצויה מן הלילה, את קמה ויושבת ובוהה במנורת-השולחן, משק-הגשם המתגבר מקיש באוזניך כמו היה מצילה. מן הקומה השתים עשרה את יכולה לשמוע את מצמוץ רגבי-האדמה מעלעים בתאוה עצומה את המים. אם תרדי עכשו תתקלי ראשונה בחשכה, אחר-כך בשלוליות המים. את שעמדת כמו מלאך חנון ליד מגופת-הגשם ונתת לו לרדת משך דקה, שברת בהסח-הדעת גם אצלי את השתיקה.

קרא עוד »

הלילה מצאתיך

הלילה מצאתיך לרגלי מיטתי, בוחן נעלי ורואה איך פשה בהן הרקב.   שורט בציפורניך את חודי המסמרים לראות כמה הבקיעו בעד העור הרך.   זה משליכני אחורה כמו במנהרת-זמן, לזכרון הימים הרחוקים ההם בהם חזרתי הביתה לחופשות מן הצבא.   איך, עם ברק לח בעינים היית מתנפל ראשונה על נעלי הצבא הגבוהות-המאובקות ומצחצן עד ברק.   כן, אבא. "אצחצח נעליך" ...

קרא עוד »

מאזין בנשימה נעתקת

מאזין בנשימה נעתקת לבילי הולידיי שרה: "… אל תאיים עלי עם אהבה, בוא נמשיך רק ללכת בגשם…"   צער העולם, מבוכת התשוקה, תוגת העתיד. מציאות חולין נוגה, מחוספסת, נוקבת קרביים ונפש.   עליהם כתבה ושרה בדם-לבה, בקול חרוך מצער, הרואין, ג'ין וודקה, האשה השחורה, הנפלאה הזו.

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות ליהודה ויצנברג ניב