מילים, תמונות ומנגינות שירת רחוב
אני מרגישה כאילו גיליתי את אמריקה. כאילו כל הפעמים שאמרו לי שלא קל להיות אימא, זה היה סתם קשקוש, וכשאני אהיה אימא, אני אתקתק את העניינים ואשלוט במצב. אבל עכשיו, כשאני אימא, אני מגלה שזו העבודה הקשה ביותר מכולן.
לשבת ולכתוב פוסט זה לא משהו שאני מסוגלת לעשות ככה סתם, כי מתחשק לי. יש לי לו"ז מאוד צפוף, בוס מאוד תובעני ויום שמתחיל בלילה ומסתיים בבוקר. כמה ייחלתי להיות אימא. חשבתי שאני אהיה אימא קולית כזאת, רגועה. שאני אהיה סבלנית, מנומסת, שלווה וקרת רוח. אבל ברגע שהיצור הקטן הזה יצא מתוכי, באמת הבנתי את מה שאמרו לי כל הזמן-החיים השתנו מן הקצה אל הקצה.
אם להיות כנים, הייתי בן אדם מאוד אנוכי ומרוכז בעצמו לפני הלידה. מאוד אהבתי שמפנקים אותי ודואגים לי. עד היום כשאני הולכת לאימא שלי לביקור אני מתענגת על כל רגע. על סלט הפירות שהיא חותכת לי, על הקפה שהיא מכינה לי בבוקר, על השניצלים המעולים בצהריים, ועל איך שהיא מכסה אותי בערב כשאני נרדמת מול הטלוויזיה בסלון. והנה, פתאום, אני הפכתי להיות זאתי. זאתי שמכינה אוכל, זאתי שמפנקת ומלטפת, זאתי שמחבקת ומרגיעה, זאתי שמשתדלת כל כך לא לצאת מהכלים, זאתי שמוותרת על שעות השינה שלה, זאתי שמאכילה אותו כשהוא רעב ומנדנדת אותו כשהוא עייף. אימא.
תקופת ההיריון שלי לא הייתה המזהירה בחיי. בניגוד לכל מה שהספרים מספרים, לא זרחתי מאושר או נהייתי יפה יותר. אני רק זוכרת את ההקאות, הצרבות, העייפות, הכאבים בגב, את הנחל הזורם שהפכתי להיות (כל חצי שעה כמו שעון בשירותים) ואת העובדה שאפילו אני, מלכת הרוטנים, הפכתי להיות רוטנת יותר.
כשסוף סוף כבודו החליט לצאת, באיחור של שבועיים, הוא בעט כל כך חזק עד שצרחתי כמו שלא צרחתי מעולם. ואחרי כל התחנונים לסמים ומשככי כאבים או אפילו סיגריה אחת קטנה, הוא חשב לעצמו: "למה לי? באמת כיף לי כאן" ופשוט לקח את הזמן שלו באיזי.
אני לא אטרח ואפרט את הלידה שכללה 17 שעות קשות של צירים, 8 רופאים מומחים שמיששו אותי איפה שרק בעלי אמור למשש, 2 מנות דם ותפרים מרובים כשאני ללא הרדמה. אני אדלג על זה. אבל לפחות חשבתי שהחלק הקשה מאחוריי. כל מה שתכננתי לי בחיים- הקריירה, הסיפוק, העשייה- כל זה התנדף באוויר. איך אפשר לחשוב על משהו אחר כשיש לך יצור כל כך קטן ושברירי שדורש כל כך הרבה תשומת לב??? אני חושבת שבחודש הראשון אפילו לא צחצחתי שיניים. לא היה לי יום ולא לילה. הכול השתבש. השגרה שלי הסתכמה בציצי, חיתול והפוגת שינה קצרה. אני לא מבינה איך מיליוני נשים לפניי גידלו ילדים. זו עבודה כל כך תובענית וקשה שנמשכת כל החיים, ללא חופשות או ימי מחלה. אני באמת דואגת שכבר לא אוכל להיות סתם שירי, בחורה שאהבה את השקט שלה, את הפינה שלה ואת החיים שלה.
ואז, בין כל בכי וצעקה יש כמה רגעי חסד. כמו החיוך המקסים שהוא מגניב רק לי, הקשקושים המצחיקים שהוא ממלמל, הפעם הראשונה שהוא הצליח להתהפך לבד, או הנחישות שלו להתקדם ולהתחיל לזחול. אני חושבת שמעבר לכול הדם, היזע והדמעות, תפקיד האימא גורם לי להיות גרסה משופרת יותר של עצמי. אין ספק, זו עבודה קשה, מייגעת, סוחטת ושוחקת. אבל באיזו עוד עבודה את מקבלת קביעות כבר מהרגע הראשון ואהבה אינסופית עד יומך האחרון?
.jpg)
שירי!!!
"לא מבינה איך מיליוני נשים לפניי גידלו ילדים".
לא יכול להתבטא בנושא. לא אבין לעולם.
אבל מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול!
מזל טוב! כשמסתכלים בצילום, ברור שזה היה שווה את זה, הא?
שווה כל רגע.
מזל טוב!
איזה מתיקות…יותר מקישוטי העוגות…
מזל טוב, מתוקה!
כמה מתוק!! והאמהות קשה, גוזלת אבל שווה, הכי
מה שתיארת, שירי, בדייקנות זרקורית החזיר אותי באחת כמה שנים אחורנית. ברבות השנים כאילו שוכחים את הלילות והימים הכל כך מתישים ומהפכי חיים ממש. רק מה, מאז בכל פעם שאני מנסה לתמצת לעצמי איך באמת נבנית אהבה – אני נזכרת בחיתול שחייבים להחליף, בהשכמה כמה פעמים בלילה. אין ארוחות חינם. וילדים הם המתגמלים הראשונים בעולם. מזל טוב
מזל טוב שירי. מקסים התינוק שלך. כתבת מאד יפה וברגישות את החוייה האטומית הזו- אימהות
מזל טוב
להיות אמא זה קביעות לכל החיים
אבל אי אפשר בלעדיה ,הרבה נחת ושמחה שירי
תודה רבה לכל המאחלים והמאחלות.
אני רק מגלה את עולם האימהות ועד כה זה מעייף אבל שווה כל רגע.
שירוש מתוקה, אין יום שאני לא חושבת על זה. כל כך הרבה מהמורות אני עוברת עם התפקיד החשוב בעולם. לא יאמן. אני פה כדי להקשיב לכל.
תודה נשמתי.
וזוהי רק ההתחלה ללה ללה ללה ללה ללה לה !
מזל טוב ורוב נחת
ותהני מכל רגע 🙂
שירי
כמה שאני מבינה אותך,אני בדיוק באותה סיטואציה שנה ושלושה חודשים,אנו צריכות להנות מכל רגע איתם למרות כל הקושי שכרוך בזה ,זו חובתינו כאימהות תגדלי אותו בנחת הוא כל כל מתוק….
תודה יפעת
אני בטוחה שבילד הבא זה כבר יהיה קלי קלות…