העין הפנימית רואה את הקול הנכון

"כדאי שתבדוק אם הקול קולך"/דן פגיס/פואטיקה קטנה

"העין הפנימית רואה את הקול הנכון"
עדינה מור-חיים, "הקול הנכון", הוצאת עיתון 77, 2012
מאת: ענת זגורסקי שפרינגמן

בספר קובץ של מבחר מרשימותיה המקוריות של המשוררת עדינה מור-חיים שפורסמו במוספים הספרותיים של "דבר", "מעריב" וכתב העת "מאזניים" בשנים 1985 – 2002 על ספרי שירה ופרוזה. ברשימותיה אלה היא מחדשת באבחנתה את הקול הנכון בספרי שירה של משוררים שקולם ממשיך להישמע גם היום, כמו חיים גורי, חיים נגיד, בנימין שווילי, ועוד של משוררים שאינם עימנו עוד, כמו עזריאל קאופמן, יאיר הורוביץ, פסח מיילין, או של כאלה שנראה שזה להם קולם היחיד בתחום השירה, כמו אביגדור גונן, יקי דסה. כן היא מתבוננת בקולם של סופרים כרות אלמוג ורות בלומרט.

"הקול הנכון" הכולל חלק מרשימותיה של מור-חיים, בטא לא רק את טעמה האישי של המשוררת, אלא גם את הלך הרוח הפואטי באותה תקופה, ש"ממרחק של זמן, נראה שספרי השירה, הכלולים בו, משקפים תקופה משמעותית בשירה הישראלית", כפי שהיא כותבת בפתיחתו. השירים שעונים לטעמה האסתטי מופיעים, בשמם או בלשונם בדרך-כלל בסופה של כל רשימה ומדגימים את כוונתה במונח "הקול הנכון", כמו השיר "החלק האפל" של חיים גורי (עמ' 15) בספרו "מחברות אלול", "קרעי נפש" של יקי דסה, (עמ' 19) בספרו "נשים אחרות", סדרת השירים בשער האחרון של הספר "שירה מקומית" של חיים נגיד  (עמ' 38), השיר "על חטא" של נעים עריידי (עמ' 42) בספרו "חזרתי אל הכפר" ועוד.

עדינה מור-חיים מתייחסת בהקדמה לספר למלה "נכון" בהקשר של "קול נכון " בשיר, לעומת המונח "השיר הנכון", אותו טבע נתן זך כאנטיתזה לשירה המחורזת, ובעיקר זו של נתן אלתרמן. לטענתה, דרך מושג זה שחרר נתן זך בזמנו את המשורר ממוסכמותיה, ובמשך הזמן פתח את שערי השירה בפני כל מי שחש שזהו כלי ביטוי ראוי לו. כהמשך לתהליך זה היא מגדירה את "הקול הנכון" "בהתייחס לקולו המיוחד של הכותב כחלק מתהליך כתיבת 'שיר נכון' או 'סיפור נכון'… העולה מבחירת המלים המסוימות של כל אחד מהכותבים, ומההקשרים החד-פעמיים שלהם." (עמ' 7).

מצוידת במשקפת ראיית רוחב ועומק זו, צוללת היא אל אוקינוס הטקסטים, אל בין שורות השירים שנבחרו על ידה, ומעלה שוב על פני השטח את הקולות הנקלטים על ידה. מה שעולה מהקובץ, זהו הד שמלווה את המשורר היוצר. המחברת משמיעה לנו שוב קולות שירה, כמו מתקליטים ישנים שאהבנו להאזין להם או לחלום לצליליהם. היא מצביעה כבפנס קסם על עטיפה זו או אחרת, שבתוך "חנות הקסמים" של השירה.

עין פנימית זו של עדינה מור-חיים, כמו מצלמת למען הקוראים את התהליך שבין הלא מודע האישי של היוצר, היוצק את עולמו הפרטי אל תוך תבניות הכתיבה, לבין תבניות כלליות של הלא מודע החברתי. עדינה מור-חיים מביטה בעין זו אף אל פנים השירים, ומחוצה להם, אל היוצרים ובחזרה אל הטקסט. כך שמעבר לאסוציאציה הפרטית של היוצר, "הקול הנכון", נארג בתוך מסגרת ייחודית כמו מטריצת היצירה החברתית והשירית, והופך לנגיש לנו, הקוראים.
המטריצה עשויה שתי וערב מן היש והאין, הפנים והחוץ, האישי והציבורי, הבורגני והנונקונפורמיסטי, המציאותי והנסתר, הצד הגלוי והצד המואר, האפל והמכושף לעומת המציאותי – עובדתי, כביטויים של מוקדי כאב והנאה, ייאוש ותקווה ביצירת הקול הנכון בשיר.

את ספרה זה של המשוררת ניתן לקרוא לא רק כביוגרפיה הספרותית שלה וכמשקף את דרכה האמנותית, אלא אף כביטוי לראייתה את תפקיד הביקורת הספרותית, שאל לה לומר, זה טוב וזה רע, אלא להתעכב על ערכים אסתטיים כלליים דרך הכתיבה המסוימת של המשוררים כחיים גורי, יאיר הורוביץ, יאירה גינוסר, אייל מגד, חיים נגיד, בנימין שווילי, ומשוררות כמו מרים איתן, ענת לויט, רחל חלפי, אמירה הס ועוד, המופיעות באנתולוגיה "אישה אוהבת" בעריכתה של עורכת מאזניים, משוררת וסופרת בפני עצמה, ציפי שחרור. דרכם ודרך יתר המשוררים המופיעים בקובץ מובעים העמדות המוסריות והרוחות הסוערות של תקופה מסוימת זו, כעוד טבעת בשרשרת ההתבוננויות באסתטיקה של התרבות המקומית, שהיא רלוונטית גם בימינו, מה שהופך את חוויית הקריאה בו למרתקת ומעשירה למשורר, למבקר ולחובב שירה כאחד.

 עטיפת הספר מעוצבת באופן גראפי ומדויק על-ידי האמן מיכאל בסר, על גבי הצילום שהמשוררת צילמה, של חלק מרשימה שפורסם ב"דבר" ונקרא "הקול הנכון". בשילוב הישן והחדש מצליח בסר להעביר את מהות הספר שבו מצוי הנסתר לצד הגלוי לעין, המעורפל לצד הברור, העבר מול ההווה.