מֵעֲרֵמַת סִפְרֵי הַשִּׁירָה עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל אֲבִיחַי קִמְחִי
נוף מדברי / אסתר ויתקון
הָאֲבָנִים עוֹרְגוֹת אֶל הָהָר
שֶׁפַּעַם נֻתְּקוּ מִמֶּנּוּ
כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים אוֹר הַזְּרִיחָה מְלַטְּפָן
הָרוּחַ, הַחוֹל, הַמַּיִם מַחְלִיקִים אֶת גּוּפָן
כְּדֵי לְהוֹצִיא מֵהֶן אֶת צַעַר הַפְּרֵדָה
הָאֲבָנִים עוֹד מַבִּיטוֹת בּוֹ
מִדֵּי עֶרֶב קוֹרְאוֹת אֵלָיו,
מִנֶּגֶד
הוּא עוֹנֶה
תְּשׁוּבָתוֹ מִתְפַּזֶּרֶת בְּמֶרְחֲבֵי הַמִּדְבָּר
הֵן מִתְעַגְּלוֹת אֵלָיו בְּעֶרְגָּתָן, חֲשׂוּכוֹת מַרְפֵּא
הֵן קוֹרְאוֹת – הַרְפֵּה, הַרְפֵּה, הַרְפֵּה
את השיר היפה הזה קראתי בספרה של אסתר ויתקון,
'קיץ 99' שיצא לאור בשנת 2000, למרות שעברו 13 שנים מאז פרסומו, הוא רלוונטי וכנראה שתמיד יהיה רלוונטי.
בפשט זהו סיפור על התנתקות האבנים מההר וערגתם אליו למרות שהם יודעות שלעולם לא יתחברו חזרה כי כך הוא הטבע. מאחורי הפרשנות הפשוטה הזו, לדעתי זהו שיר געגוע קורע לב של אישה לאהובה, שלמרבה הצער והטרגדיה לא תזכה לעולם לחזור ולחבור אליו, למרות שהוא מעונין בה כוח גדול מהם מונע זאת ולכן בקשתה שירפה, ובכך אולי תוכל להשלים עם הגורל
שיר געגוע יפה עם עולם דימויים מעודן ורגיש
האבנים הם לעיתים געגועים להר ממנו נפרדו