משוטטת
בקר טוב. מתעוררת באופן טבעי. ללא נדנוד השעון הארור (שלרוב אין לו הצורך לנדנד. מרוב נוירוזה אתעורר כבר בצרצור הראשון).מתעוררת במיטה הרחבה ומותחת איברים. ידיים ורגליים מלוא המתיחה. משתהה. כמו בסרט. לא כמו בחיי הרגילים. יוצאת מהמיטה, מהר מדי, לתהות על קנקנו של המצב החדש. שקט מוחלט. גם לא תפיפות הרגליים של הכלבה. בקר חלבי במלוא כוחו עומד בדירה. הולכת לעשות פיפי.רגשות אשם מידיים על השקט הזה שבא במחיר פעילות הכרחית קודמת, שלא הייתי חלק ממנה. שעון המיקרוגל מגלה שהשעה רק תשע ורבע. לא נורא כל כך. רגשות אשם פוחתים במעט. לחיצה על הקומקום החשמלי. הוא חוזר מטיול עם הכלבה ומספר שהבנות התעוררו מוקדם ובקשו לנסוע אל בני הדודים. שכחתי שכך סיכמנו. אחרי שבוע חד הורי הייתי כל כך עייפה. אם כן, זה אמיתי. בקר שבת שקט, לבדי, רווקי, ללא מתן שירות בשעות הקרובות. אלוהים אדירים. האם יש דבר טוב מזה בעולם כולו? התשובה ברורה. לא ולא.בקר אור של שבת.
בקר חופשי. טוב טוב אחשב על מי ועל מה. כל שעה יקרה מפז. השירים במחברת קופצים ומצייצים ,אני ,אני. טפלי בי. הנפש צופרת בצופר אוניה. אין כמו שעות הבקר לכתיבה, אני ,אני. המחקר ארוז בתיק המחשב. הוא שותק. יודע מראש שלא יקבל אגורה, אבל מרים גבה. אולי כן? אני מפנה את המבט. ארגזי קרטון לבנים עוד מימי המעבר. כבר חדלו לקרוא בשמי. זו רק נוכחותם החתומה שמזמינה יחס. סל הכביסה המלא תמיד- כנ"ל. מחשבה על מנת הבשר לארוחת החג שעלי להכין. מחר עם הבנות ביום חופש, אין לי סיכוי לעמוד במשימה. הכלבה מתיישבת לצדי. קשישה כל כך ועדיין יפה ונאווה. נזכרת בכדורי הבקר שלה. אתחיל בהם כמובן.
משחקי הזמן. אף אחד לא סיפר. יותר מאשר עובר מהר, הוא מאיץ. עובר מהר יותר ויותר כל הזמן. אתמול, בחגיגת השנה החדשה בגן. אני יושבת על כסא קטן מאחורי בתי. ילדי הגן, בחולצות לבנות, שרים בקול גדול ובלב מתמסר, שירים לחג. עבורם שנה באה או שנה חלפה, אין לזה הרי משמעות. בקושי סדר ימי השבוע ברור. עבור בתי לחכות לדבר מה החַל בשבוע הבא, משמעו נצח .שוב ושוב היא סופרת את הימים, מזכירה לעצמה כמה זמן נותר. ואני, שנה חדשה עבורי, גם לזה אין משמעות. אין לי הצורך בטקס, במובן הרחב של טקס שנה חדשה. לא אבטיח לעצמי הבטחות מיוחדות .לא יותר מאשר אדרוש מעצמי בדין יומיומי, כך או כך. אולי אתן את הדעת בתום שנה אזרחית, או בתאריך יום ההולדת. אבל גם זה בחשיבות הולכת ופוחתת. יום ועוד יום ועוד יום, כך בנוי הזמן. רגע ועוד רגע. לכל היותר מהבקר ועד סוף היום. מעבר לזה, מי יודע מה. חושבת, זה אולי הזֶן במיטבו. בתי ואני צודקות בתפיסה. ובכל זאת, יושבות כאן, ברגע הזה, ומקיימות עם כולם וכמו כולם, את הטקס.
אני נזכרת, בפוסט של לפני שנה (או שמא היה זה לפני שנתיים? רחמנא לצלן).על הכעס שבאיחול האוטומטי\לא אותנטי "שנה טובה". כל זר, כל אי-מָכַּר, כל איש שיווק בטלפון מאחל לי פתאום שנה טובה. גם השנה זה חוזר על עצמו. יש לי הערכה סמויה לאלו המסתפקים ב "חג שמח" ולא טורחים לזייף את הברכה כולה. אבל השנה אינני כועסת יותר. נעשיתי אדישה. זה הזמן מרכך, מעגל, זה אולי סוד כוחו הגדול מכולם. הנה אני מרוככת, לא כועסת, עגולה. אתמול בשוּק, בנתיב הירקות והפירות, פוגשת איש שפעם אהבתי נורא. נורא. אני מתלבטת אם לכתוב אהבתי בלשון עבר. אהבה גדולה טיבה שלעולם אינה חולפת. גם לא בדהירת הזמן. נעצרתי על מקומי, כל יד אוחזת כך וכך שקיות כבדות ושותלת אותי אל האדמה. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שלולא השקיות האלה, הייתי מחבקת אותו. פשוט כך. זה מרגיש טבעי כל כך ולכן חייב להיות הדבר הנכון. ובעודי תוהה אם להניח את השקיות וכך לעשות, הוא מלמל כמה משפטים שחוקים והלך. נשארתי נטועה על מקומי עוד שניות ארוכות. הוא כבר אבד בהמון האדם. לא סובב ראשו לאחור. למעשה נראה שהוא ממש נמלט. המשכתי גם אני ללכת. חשבתי שאם נמלט כך, כנראה שיש רגש להימלט ממנו. אדישות לא נראית כך. חשבתי ש"הזמן המרפא" אינו חל על אהבות גדולות וכאבים גדולים. אלו נשארים ארוזים במחסן הנפש גם נצח. מונחים בגודלם המקורי,עד שיבוא מישהו ויטרח ויפתח. אם בכלל.
