בננות - בלוגים / / סוטים יקרים
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

סוטים יקרים

כבר אחרי חצות. כל האנשים ההגונים במיטתם. אני יושבת על סף התהום שבין שבוע לשבוע חדש. בין מנוחה לעמל. באזור התפר

איש אחד שוב יוצא מחיי. אשה אחת שוב נכנסת. בין שני אלה תמיד דלתות מסתובבות באולם חיי.כך לעולם אינם נפגשים

 

1

 

ספר השירה הראשון יוצא לאור. יותר משעבודות העריכה וההגהה אורכות זמן רב ומדמות הריון עד שכתב היד מתנפח, דומה יציאתו אל העולם ללידה. בכל הכאב הכרוך בדבר, הפרשת הנוזלים

וגם הגאווה על הרך הנולד, אבל הנולד רך כל כך. עלי להגן עליו כנגד העולם עד שילמד לזחול ויצמח שיניים וידע לומר מילה או כמה.

 

2

בפסטיבל שירה במדבר בשדה בקר. משוררים גדולים ואגו גדול אף יותר ומעט מדי מילים חמות האחד לשני.ומילים חמות רק למשוררים מתים.
אבל גםהרבה שירה.

ודווקא במפגש אליו נכנסתי באקראי על מפעל התרגום של שמעון זנדבנק נהניתי כל כך.

אבל גם לכאן אינני שייכת.ואינני יודעת מה מרגישה.רק חשוב שאמשיך לכתוב ויהי מה.

ולמה תמיד קשה כל כך לחזור מן המדבר?

ובעיר,אנשים באים לומר מזל טוב. אני עומדת חשופה. תודה. ואיפה אפשר להשיג אותו? אני אשת יחסי ציבור גרועה. בעצמי לא בטוחה היכן אפשר להשיג אותו

צריכה הייתי לרצות לצעוק את שמו בחוצות העיר לחלק אותו בחיוך ונדיבות בין חברים וקרובי משפחה אבל הי,מי בעצם קורא כאן שירה?

יבואו אוהבי השירה הגמורים לטבול בעצב שלו, במעי המילים. יקרבו ויבואו אלו הניזונים מהחומר המוזר, אבק הכוכבים, הדבש המריר, תמצית הדבר.

 

3

לחשוב שהוא עומד ערום על מדף, בקור של ינואר. שיש כמה אנשים הקוראים בו בלילה במיטה. משפטים שנכתבו בעירום, בתת הכרה, בערבון חושים, בעילפון חושים, תחת השפעת סם או בפיכחון חושים נורא.

לאלו הלוקים במחלה, באהבת השירה, באיזוטריה הממכרת, לצמצום, לדיוק, לחוד הבעיטה- להם הספר מוקדש

כשמדברים עליו אנשים מהעולם האמיתי או מהמעבדה (אנשי המיליליטר לקילוגרם לדקה) אני נבעתת. מעגלי המח שלי מתקצרים. אינני יודעת מה אני עונה. מאדימה

יחסים אמביוולנטים. כמה עמל ובעבור מה. גאווה מהולה בבושה.רצון להיחשף, רצון להסתתר. שיעמדו המילים בזכות עצמן. שלא יחפשו אותי בתוך השירה. אינני שם.

מבזק מהמציאות- לֵב (עטלף חרקים שבור כנף בהחלמה) קורא לי בתדרים גבוהים מתוך הקופסא. הוא רעב לתולעים ורעב לתשומת לב. אני מוציאה, תולה במהופך מתחת לחולצה ומאכילה.

כולם מוזרים, אני מזכירה לעצמי. כולם ילדים פשוטים שצמחו להיות מבוגרים מפותלים, מוזרים נורא.

מחשבה: חוסר החשיבות המוחלט צריך היה לתת לי יותר אומץ ויותר חופש פעולה.

שבת שמשית. נדמה שכולם יוצאים במכונית המשפחתית אל השטחים הפתוחים. הספר הקטן פורח בעונה הנכונה, בין כלניות ומרגניות ועירית גדולה. נפתחת בי תחושת גאווה

 

4

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג