משוטטת
עומדת ברמזור, במרכז העיר, בוהה בפרסומת לחיתולים בעיצוב ג'ינס. תוהה מה האנושות עשתה עד כה, איך הגיעה להיכן שהגיעה ללא המצאת החיתול החד פעמי בעיצוב ג'ינס ? חושבת מה יש בחיתול מעוצב שמעציב אותי ממש. מסמל כל מה שאינני מאמינה בו, בראש חוצות. עוד מספיקה לחשוב מחשבה צדקנית נוספת, למשל כמה חתולי וכלבי רחוב אפשר לסרס ולעקר בתקציב הפרסום של חיתול ג'ינס מעוצב, והאור ברמזור מתחלף. מגיע גם זמני לחלוף.
אני אוהבת את הנסיעה אל הכלבייה בכפר רות. העיר הגדולה בגבי ולפני אלפי האורנים הנטועים של יערות בן שמן.גם שדות פתוחים, זרים של פרחים אחרונים מול החום הגדול, חלקם כבר קוצים. גם שלט דרך המתריע על יער קדושי זגלמביה ומדגדג אותי עם השם הזה. תמיד יש מקום בשמיים לעוף דורס או דואה. נפתחת אלטרנטיבה.
הכלבים והחתולים בכלבייה מקבלים את פני בשמחה. יש דבר מה כן ואמין כל כך בשמחה של בעל חיים לקראתך. נטול אינטרס. נטול רגשות מורכבים. אנרגיה טהורה , יצר חיים פשוט, שעובר בין הגופים כמו חשמל. לפעמים נדמה לי שאני באה להיטען שם בכח נקי של חיים. כוונה נקיה לחיות. אני מרגישה את זה בכל הגוף, מתמלאת מזה כמו בטריה, תא אחר תא, עד שאני טעונה לגמרי. מלאה.
הכלבייה היא תמיד צעד אחד אחורה מתל אביב. אולי שלושה צעדים אחורה. אין בה שום דבר מעוצב או יוקרתי. נהפוך הוא. היא תלויה על בלימה. מלאה בחומרים הבסיסיים של החיים: אוכל ומים, שתן וצואה. יש תחושה חזקה של אמת, של נגיעה בחיים. עובדות שם רק בנות, וטרינריות וכלבניות. עובדות ומטפלות בשקט, בשכר מגוחך, בנאמנות של כלב ובאהבה. היום טופלו שם שלושים גורי חתולים למשל והיד עוד נטויה. כולם רוצים לינוק, לפקוח עיניים, לטעום את העולם בשקיקה.
בשבוע שעבר עברנו את הגבול לירדן. חזרנו עוד כמה צעדים אחורה. ארץ שברובה היא מדבר. ללא אינטרנט וללא קליטה של סלולרי. תמונה רגעית מהרכב החולף: נער בדואי מוליך עדר עיזים שאמיות ועליזות, על פני הרמה. הרמה ירוקה בגלל גובהה היחסי ובגלל הגשמים האחרונים שירדו. פה ושם גם נראים אורנים וברושים. עצים במדבר? הדעת נעה על מקומה בחוסר נוחות. מחשבת מחדש. הנער לובש כאפייה אדומה לבנה, כצבעי הממלכה. העיזים מלחכות עשב ולצדן עומד גמל ושותק. בבית ממול עומדת אישה עטויה חיג'אב (מטפחת ארוכה על הראש אבל לא על הפנים) מחזיקה בידיה תינוק. הוא חמוד כדרך התינוקות ונראה ,רק טיפה, מלוכלך. התינוק הזה לא יחותל כנראה בחיתול ג'ינס מעוצב. אך בהיררכיה המשפחתית נדמה מצבו של הכלב הנמוך ביותר. חתולים, בעצם, לא ראיתי בכלל.
ביתר הדרך, הרים גבוהים, שדות בר של ברקנים סגולים ושקט מכשף של מדבר. אויר נקי עד סחרחורת. העיר הגדולה נדמית רחוקה כל כך. קילומטרים של שמיים ללא הפרעה. חשבתי שהנוף יראה דומה לזה שבצד הישראלי, בכל זאת, מדינה שכנה. כמה נעים להתבדות, לנסוע אל הלא מוכר בארץ אחרת, להיות מופתע.
כך גם פטרה היתה יפה הרבה יותר משצפיתי. יפה כל כך יותר מתמונת הנצח של העמודים המגולפים באבן האדומה. האתר התגלה כגדול מאד ודרש הליכה ממושכת בנקיק צר, עד שהנוף שב ונפתח. אבן החול הצבעונית משתנה בכל צבעי הקשת. פעם שחור, פעם אדום, או כחול, או ירוק ופעם לבן. ולחשוב שכל זה קורה כאן, כבר מאתיים שנה, מאז שהאתר שב ונחשף ואולי אלפיים שנה, מאז שהנבטי האחרון חלף. לחשוב שהרחקתי עד קצוות תבל והנה, לפלא תבל הזה, הגענו רק עכשיו. החיים הם דבר לא לינארי ובכלל די מוזר.אני משפשפת את עיני.
באחת הפינות יושב איש מבוגר וממלא בקבוקי זכוכית בחול צבעוני, מצייר בחול גמלים על נוף המדבר. אחר כך מנסה למכור את הבקבוקון לתיירים שבעים מאירופה ואמריקה, במחיר מופקע של חמישה דינר. על גבו של חמור- להשכרה -לסיבוב יושב בדואי צעיר, מאופר בעיפרון שחור בעיניו. מנהל באנגלית טובה שיחה ערה עם תיירת גרמניה. שואל אותה: איך אפשר למצוא אותך? יש לי ווטסאפ, יש לי פייסבוק, יש לי טוויטר. חיוך גאה שרוי על פניו. אין לי אף אחד מאלה, היא עונה לו. הפסקתי עם כל זה כבר למעלה משנה.
עוד מעט והקיץ מכה. אלו ימים אחרונים של חסד מעונן. אני מודה על כל יום שכזה ללוח השנה. כשהמעלות שומרות על צניעות, מתחת לרף השלושים. כשחם על אופניים בעיר, אבל העור עדיין לא נשרף. כשהדרך מחוץ לעיר עוד לא מאובקת ולא לגמרי יבשה. הפרחים האחרונים או הקוצים שכבר עלו שומרים על צבע. בקרוב פטרה תהיה חמה מדי מכדי לבקר בה. החול בקרקעית ואדי רם יאמיר גם לשבעים מעלות ורחמים על עור כפות הרגליים של הגמלים המתהלכים שם. עץ הבוהיניה, שעד לא מזמן פרח כמשוגע כבר עומד בשיממונו, גם לא עלים. רק תרמילים יבשים, המתבקעים בקול רעש ומיידים את הזרעים העגולים בכל עובר ושב, וגם אל תוך חלון הבית. מוזר דווקא במרכז תל אביב לגלות את דרך הטבע של הבוהיניה.