בננות - בלוגים / / מה שנשאר
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

מה שנשאר

שם עגמומי לפוסט הנכתב בראשית האביב. אך נדמה שהאביב מתחיל. השמיים מכחילים ברצינות. עץ האבוקדו העירוני שלנו מסוחרר מפריחה לבנה ואינטנסיבית. כליל החורש בחלון השני כבר מחליף דור ראשון של עלים ירוקים בצהובים. הוא היה הראשון ללבלב בשיא החורף (אם היה שיא לחורף הזה) וכעת תורו לנוח. רק עץ האזדרכת הזקן עומד בסרובו ללבלב ואני תוהה האם איננו זקן מדי למעגלי החיים הללו ואולי כבר ויתר ודי. מי יודע מה משך חייו של עץ אזדרכת קשיש ועד כמה בדיוק קשיש העץ הזה?

 

יש לנו עץ אחד בכל חלון. כליל החורש בסלון. אבוקדו במטבח ואזדרכת בחדר השינה. כליל החורש מארח באופן קבוע יונקי דבש. לפעמים אחד מהם עומד על עלה יחיד והעלה אינו נרעד. יונקי הדבש עומדים ושרים. אני תוהה מהו הפועל הנכון לתאר את שירתם. האומנם לשיר? לשרוק? לצפצף? לזמר? אף אחד מאלה איננו נכון. איננו מספיק מדויק. בעיניים עצומות זה נדמה שהם מסלסלים חוט משי דקיק , מגלגלים אותו באויר, קולעים אותו לסרטים, עד ששירתם נפסקת והסרט נשמט. מפליא איך ציפור קטנה ועדינה כל כך משגשגת במרכזה של עיר סואנת. אני נזכרת במאמר פופולרי שקראתי ומספר על ציפורי השיר של העיר הגדולה, כיצד הם לומדים לשיר בקול יותר רם. אני חושבת על תיאור העצים בחלונות הדירה. זה נשמע כאילו אנחנו מתגוררים בכפר פסטורלי ולא בקרבה לכבישים ראשיים ולבית חולים גדול בו הסירנה מנסרת את פס קול החיים כמה פעמים טובות ביממה.

 

מה שנשאר משנת הפריז שלנו הולך ומתמעט. מחזיק מפתחות בצורת אייפל שקניתי בהסח דעת תיירותי במונמרטר, שבר את אחת מרגליו ואחר כך את השנייה ועכשיו אינו יכול לעמוד עוד. השלמתי עם הפציעה והסרתי אותו מהצרור והעמדתי אותו שעון על הקיר של חלון השכנים בקומה הראשונה. כעת הוא ברשות עצמו ומשוחרר. סימן פריזאי נוסף שלי הוא  קו שבר בציפורן הרגל. מזוודה כבדה מדי מחצה את הבוהן ביום העזיבה וסימנה שם סימון בל ימחה. קו השבר הוא כמו שעון זמן סבלני ומדויק. אחת ליממה אני פוגשת בו ורואה כמה רחק, כמה צמח. לפעמים, בתנוחות הפוכות ביוגה, יש לי שהות ממושכת להתבונן בו. חושבת מה עבר מאז. כמה רחוק כבר הגיע הסימן. כמה קרוב היום שיחלוף גם הוא ולא יישאר רמז חיצוני לזמן. חושבת על חמקמקותם של דברים. דברים שציפיתי להם זמן כה רב והנה הגיע היום והנה חלף והנה משחלפו אף הם שכחתי אותם לבסוף. מה כבר נשאר. מה באמת חשוב שנשאר. אולי רק בעלי ובנותיי.

 

את הספר "איים בזרם" שמצאתי אחת הדירות המוצעות למכירה, ניקיתי מאבק והתחלתי לקרוא. התרגום הארכני והטרחני של אהרון אמיר הוא חתיכת אתגר. בעברית המדוברת של שנות השישים ניכרים היטב סימני הזמן. מזה זמן רב לא נתקלתי בתדירות גבוהה כל כך בביטוי "חדל". אבל משהתחלתי אני כבר נאלצת להמשיך ויש משהו מענג בעברית השכוחה הזו. לא עגנונית אבל לא מאד רחוקה משם .דפי הספר צהובים ומרכוכים ונעימים לדפדוף ולהחזקה בידיים העייפות במיטה, לפני השינה. אתמול החלטתי לעצור בעמוד מסוים ובאתי לקפל את אוזן הדף לסימון המקום ואני מרגישה שאוזן הדף נענית לי מהר מדי, במין התמסרות אוטומטית ורכה . ולוקח הרף הרגע עד שהמח מבין מה שהיד כבר הבינה- במקום הזה הדף כבר סומן. איש אחד שאיני מכירה, כבר קרא לפני, כבר עייַף, כבר נתן סימן והלך לישון. אולי ביום המחרת המשיך משם. היום גם אמשיך אני. מהאיש ההוא, שהיום דירתו עומדת למכירה, מה כבר נשאר? בניו ובנותיו אם היו כאלו. כך וכך תמונות. כך וכך זכרונות בקרב אלו הזוכרים אותו וחיים. וגם הספר הזה שלו. שקרא ואולי אהב ואולי לא אהב.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג