ספרים, גברים, דברים

יש ימים שהגורל קורא אותךְ לסדר. אותו גורל אקראי, מרובה פרטים, חסר התעניינות או  צדק, אותו גורל עיוור קורא בשמךְ. דבר מה חוזר וחוזר וחוזר עד שלא ניתן להימלט ממנו עוד. 

בבקר הלכתי לראות דירה בבלוך פינת בארי. דירה ריקה של איש מת, כרגיל. זו חוויה מטלטלת כל פעם מחדש. עומד עורך הדין או אחד היורשים והדירה עדיין עומדת על מטלטליה. הרהיטים, תכולת המדפים, לפעמים כדורים במגירה או בקבוק שמן שלא נפתח. הדעת מוסחת אל הפרטים הקטנים .אי אפשר לא לחשֵב. מתי נקנה בקבוק השמן הזה? האם חשב האיש שיהיה האחרון? שיספיק להשתמש בחלק ממנו? אולי קנה אותו המטפל הסיעודי שחי כאן בדירה בחודשים האחרונים? בשנים האחרונות? הדירה מוצאת חן בעינייך? שואל המתווך ואני נתפסת בקלקלתי. בדירה האחרונה שראיתי לא היו רהיטים כלל רק שתי שקיות פלסטיק לפינוי אשפת בניין מלאות בספרים. המון ספרים. מישהו אהב אותם. היה מנוי על מיטב ההוצאות. מה תעשה בכל הספרים האלה? אני שואלת את עורך הדין. הוא מלווה שיער מצד לצד והשיער חוזר לסורו בעודו עונה לי. אני לא יודע.לא עושה שום דבר. הכל הולך לפח. קחי מה שתרצי.

מה שתרצי? זו הרי בחירתה של סופי. כולם ראויים. כל יהושוע קנז שם ולידו כל עמוס עוז ובעומק סופרים זרים. קלאסיקות  במיטב ההוצאות. אני שולפת את איים בזרם של המינגווי בהוצאה מיושנת, אלף תשע מאות שבעים. על הכריכה מסופר שהסופר מת בתאונת נשק, מפליטת כדור. אני מגחכת לעצמי. ארבעים שנה אחר כך קוראים לזה אחרת. אבל הוא עדיין מת  והכתיבה שלו תמיד ממכרת אותי. אני לוקחת גם את התפסן בשדה השיפון, אינני יודעת למה ואת העבד של בשביס זינגר שקפץ לי אל הידיים. אני מנגבת  אבק מכולם ומכניסה אל התיק. תודה רבה אני אומרת לעורך הדין. ליבי נחמץ על יתר הספרים הטובים המושלכים שם. הוא מחייך חיוך קלוש ומביט בי בתמיהה.

אחרי הדירה העצובה אני הולכת לדואר. סופסוף הגיעו חמישה ספרי שירה במאה שקל מתנת הוצאת קשב. ניקוי מדפים, אני מניחה. אני פותחת את המעטפה בהתרגשות. חלקם הזמנתי הזמנה עיוורת, לפי המלצה בלבד. אני לא מתאפקת ומתיישבת בבית הקפה הראשון ליד הדואר להציץ בהם. בית הקפה שבלב בתי המשפט והמשרדים הגדולים. גברים חליפות יקרות. נשים בגרביון שחור ועקבים. ספרי השירה מתביישים שם. אני מרגישה את זה בהיענות של הדפים. אנשים חשובים מדברים שם בקול רם בניידים או בעל פה, שיחות קרות עם קולגות  אחד אל השני. מספרים נזרקים ולפעמים פתאום לחישות .אני מסיימת את הקפה במהירות. כאן זה לא המקום. מכניסה את כל החמישה אף הם אל תוך התיק.

בתוך התיק וודאי ערבוביה גמורה. מגדל בבל. ססאר ואייחו משורר בספרדית. בשביס זינגר ביידיש. המינגווי באנגלית. הילדה דוֹמין בגרמנית. (היא החליפה את שמה לדומין כשנמלטה מהנאצים אל הרפובליקה הדומיניקנית). התיק נעשה כבד. אבל אני קרובה כל כך לבית אריאלה ובתור תושבת העיר המפויחת מכולן , מגיע לי מנוי חינמי עם גישה לכל הספרים. אני לא מוותרת ונכנסת. שוב מתפתה להציץ בספרי השירה החדשים. מתיישבת על הכורסאות בכניסה, שולפת אחד וקוראת. הזמן מתאיין, כמו שקורה תמיד עם ספר טוב. בחור צעיר מדי ניגש אלי. שואל מה אני בדיוק קוראת. אני מראה לו את הכותרת. אומר שהרבה זמן לא נתקל בבחורה יושבת לקרוא שירה, שזה דבר נדיר ומבקש להכיר אותי. אני באמת לא מבינה מאיפה הוא נפל עלי ולמה זה מגיע לי. אני מרחמת על עצמי ואז מתפכחת לחמול עליו. זה בטח מצריך הרבה אומץ לפנות ככה לאשה זרה. אני כבר לא בחורה אני אומרת לו. אני אמא לשתי בנות. מנסה להפחיד אותו עם הנשק הכבד ביותר. אז מה ?הוא אומר.

אני חומקת אל אולמות הקריאה. פותחת מנוי אצל הספרנית הראשית עם שמונה ספרים ביד עוד לפני הכניסה אל אולם ההשאלה. אחרי מילוי הפרטים אני רשאית לשאול עד חמישה ספרים לעצמי וחמישה ספרי ילדים ועוד לא אמרנו דבר על השאלת דיסקים וסרטים מספריית המוסיקה. נפלא. ראשון אני מחפשת את פסואה האדום "מה עשיתי מן החיים". אני צריכה אותו איתי ליד המיטה. אבל דווקא פסואה הזה לא שם. אני מסתפקת ב"שוטטוּת" של בנימין וולטר, אם בשוטטות עסקינן. אחר כך אני צוללת בספריית הילדים. מחפשת ספרים טובים במיוחד שאקריא להן בערב ואוכל לעמוד מאחורי מה שאני מקריאה. זו משימה לא פשוטה על אף ריבוי הכותרים הקיימים. אני צוללת שם זמן רב. בסוף יוצאת חזרה אל ני המים עם שלל מוצלח של שלושה. כבר יש לי המון ספרים. אני מתקדמת לאט לאט בחזרה אל הדירה. כבר נעשה מאוחר. דוחפת  מהר את כולם האחד ליד השני במדף. רצה להוציא את הבנות מהגן.

בערב יש השקה לספר שירה בשם "ילד" של עדי עסיס, איש מקסים ומשורר מקסים. זהו ספר השירה השני שלו ולפחות בחלקו הראשון עוסק בהעדר של ילד בחייו. הילד שלא נולד לו, במדינת ישראל חובבת הילודה וטיפולי הפריון והלחץ החברתי הנורא בנידון. חנות הספרים הקטנה בנווה צדק מלאה עד אפס מקום. אנחנו יושבים  להקשיב בקומה השנייה על המדרגות. השירים מחדדים את העור, מכים בבטן. בקרוב אבכה, איך אפשר שלא. עולים ומדברים גם אנשי ספרות כאלה ואחרים. היין האדום שחולק בנדיבות כבר עולה לי לראש. ולכל אורכו של הערב, תינוק קטן במנשא בד על אמו מפטפט בג'יבריש גמור. הוא נשמע היטב בחלל החנות הקטנה, מפריע בתודעה. באירוניה. הנה הילד שאיננו – ישנו. בלב כל הספרים הישֵנים, הסגפנים, השתקנים חי ילד אחד. מפטפט. אפילו תינוק.