בננות - בלוגים / / חודשיים אחרי
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

חודשיים אחרי

שיבוא כבר . שיביא איתו ענני אמת ורוח קרה. שישיר את העלים מהעצים , שיביא גשם או ממטרים, שיעשה אפור. שנוכל להתחיל ברצינות עם המלנכוליה, עם המרקים, עם ההצטנפות על הספה בסלון. שייעשה כבר קר. כל המעילים ממתינים, הצעיפים, המגפיים, החולצות הארוכות. שיישטפו כל המכוניות מאבק , כל המדרכות. המשחק המקדים הזה, כשקריר בבקרים ובערבים ובשאר היום חם מאד, כבר מעייף ממש ומביא לצינון ודלקות גרון. לא פרקטי ללבוּש וגם לא למצב הרוח. עייפנו ממך קיץ, עייפנו כבר מאד. בכל המדינות המפותחות כבר התחילו ברצינות עם ירידת הטמפרטורות. יש מקומות שכבר הרהיבו עם השלג הראשון וכאן  אני עדיין מזיעה בדרך לגנים של הבנות , עדיין מתקלחת פעמיים ביום ומתאווה לקנות שמלה חדשה להרמת מצב הרוח ההפכפך שלי אבל כבר חבל לקנות קצר ולא ריאלי לקנות ארוך וכך איני קונה דבר.

חודשיים בעיר הקטנה, תל אביב. אפילו לא אחותה של פריז, אפילו לא פרבר. היום הגיעה אחרונת המזוודות. הנה מעיל הפוך הנאמן שלי יוצא בבושת פנים, מקופל כולו, עמוס זיכרונות. הנה ספרים שנשכחו כליל, הנה תמונות. (לא לכולם נמצא כאן המקום. דברים של שם לא תמיד שייכים לכאן.) כעת העיר לא חייבת לנו דבר. לא תבחין אם אנחנו שם או לא. שכחה אותנו הרבה לפני שנשכח אנחנו  אותה. ככה זה שאת מתאהבת באחת כמו פריז. תמיד תהיי בשבילה אחת ממיליון. ידעתי את זה מראש ובכל זאת..

חודשיים בתל אביב, כבר יש לי שכנה נחמדה אחת שהכרתי, מבוגרת ממני, אשה חכמה. כבר יש לי שכן אחד מצחיק, טיפוס תל אביבי כל כך, תמיד פנוי ותמיד ישמח לשתות קפה. הממ. עוד אין לי מקום כמו שצריך ליוגה, מורה כמו שצריך בסטודיו לא גדול. במקום האחרון שניסיתי זה היה כך: נכנס המורה, שותה בנונשלנטיות מבקבוק המים, מאחֵר בכמה דקות טובות. מחייך חיוך ספוג בטחון עצמי (על שום מה ולמה) ואומר "בקר טוב everybody".אי אפשר היה שלא להתחיל לצחוק. המשך השיעור היה כצפוי , בינוני ושרמנטי. בסוף השיעור שאלתי  אותו אם באמת הוסמך להוראה ע"י איינגר, כפי שהסטודיו מתיימר להציג אותו."”not realy הוא ענה משום מה באנגלית. אבל תרגלתי את זה a lot בהודו" . הממ. "ומאיפה אתה בארץ, סליחה שאני שואלת?" המשכתי בסקרנות מעושה, תוהה  לגבי ההשפעה האנגלוסקסית החזקה שבשפתו. "not a problem, מפתח תקווה".

חודשיים בתל אביב עם מניין גאה של קונצרט אחד בפילהרמונית, שני ערבי שירה (אחת פרינג' אחת ממוסדת), שתי הופעות מוזיקה, שלוש הצגות לילדים וסרט דוקומנטרי אחד מעולה בסינמטק (הלכתי לבד, מומלץ בחום). כרטיס מנוי לקולנע לב, כרטיס חבר לשופרסל, זוג אופניים , מאה עטלפים כל ערב בחלון. החברות מרחבי הארץ באות לשתות איתי פה קפה, ולפעמים בירה. אני מתה על העיר כשאני יוצאת בערב ברגל  ושונאת אותה מאד כשאני חוזרת מקניות ולא מוצאת חנייה. אני חוזרת לאהוב אותה כשמגיעים אבות מוקפדים ומעוצבים לגן השעשועים (אם כבר להתייבש, אז שיהיה מה להסתכל) ושונאת אותה שוב כשאי אפשר אפילו לפתוח את דלת האוטו להוציא את הקניות כי זה חוסם את הכביש. וגם כשעולה ללא שאת מניין הצפירות. וכך, ביחסי אהבה שנאה אני מחפשת את עצמי בעיר וממשיכה לחפש דירות. רק כדי לחזור ולומר לעצמי שזה טירוף חושים לדרוש שתיים נקודה שבע מיליון שקל לדירת שמונים מטר פלוס עשרים מטר מרפסת, בלי מעלית, בלי חנייה, בלי חדר זבל (את הפחים מרוקנים לבניין הסמוך, בחיי) ולפני שיפוץ טוטאלי ונחוץ מאוד.

נלעג בעיניי לפעמים לרצות לגור פה, בלב המהומה, בבתים המתפוררים, באפס חנייה, במחירי שערורייה של הקניות האלמנטריות בסופר, בבתי הקפה הצפופים עד בדידות (רק בודדים רוצים לשבת קרוב כל כך לזרים גמורים). בשעות אחרות אני חושבת שזו העיר היחידה האמיתית. כד עוד אני סובלת מסיכזופרניה רגשית שכזו לגבי הנדל"ן מוטב שנמשיך רק לשכור ונראה מה הלאה. בינתיים יבוא החורף, האור יתרכך, מה שחסר- ימצא. בסוף יפול כל דבר למקומו.

 

 

 

תגובה אחת

  1. שמעון מרמלשטיין

    בנוגע לחורף המתקרב. מאיה. באתי לבקר בבית של גרושתי הערב. הבן שלי קרע איזה עצב באצבע המורה, אולי גם גיד. מבחנה זכוכית עשתה את הנזק במעבדה לחקר המוח. אבל על הספה בבית הייתה מונחת חליפת גלישה חורפית. חצופה. שחורה. כמו של עור כריש, כשהכריש בחופשה בעיר ניס. וקאן זה כבר כאן.
    נגמר הקייץ. מתחיל החורף , בתי הקטנה כבר מוכנה לתפוס גלים קפואים. עוד מעט תאפסן את חליפת הגלישה הקייצית. אני מסתכל עליה ולא מאמין. הילדה המפונקת והעדינה הפכה תוך חודשיים לנמר. שריטות מהגלשן, צלקות מהסלעים, כמו האבא שלה, בזמנו. כולה נסעתי קצת לפריז ולגרמניה בסה"כ. שבוע פה, שבוע שם, חגים וגשרים על הסיין ועל הימים הנוראים. וחזרתי. והיא כבר אחרת.
    המבחן האמיתי יהיה בינואר, אמרתי לה. לוקח חצי שעה בחוץ להפסיק לרעוד אחרי שאתה יוצא מהמים.
    בדצמבר היא מתגייסת . בינואר היא תגמור את הטירונות. לים היא תגיע מדי פעם. בהתגנבות יחידים. כמו של יהושוע קנז. גם הוא היה פעם פתח תקוואי. גם אני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג