בננות - בלוגים / / דברים קורים
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

דברים קורים

סבירות גבוהה שאני מהבודדים שאינם משחקים קאנדי קראש. מהבודדים שאינם מכירים את המשחק אפילו. האם הוא בפייסבוק? או בנייד החכם? ואולי בשניהם? אני יודעת שמדובר במסך מלא בעיגולים צבעוניים. סבירות גבוהה שאני מהבודדים, כך או כך.

בתור אחד הבודדים יש לי זמן רב לבהייה. זמן בו איני עושה דבר. איני מתגאה בזמן הזה, אני מתביישת בו, הוא בניגוד לכל מה שחשבתי שאי פעם אעשה או אהיה אבל עכשיו הוא צו השעה. זמן בהייה. החגים הסתיימו. הבנות שוב בגן. אני מתבוננת בעניין גלוי בעץ האזדרכת הזקן בחלון. בקווים המחורצים שבגזע הדק והעיקש שלו.מין גלדים ארוכים וצרים. כמו יד גרומה של איש זקן הנישאת מעלה, עד לחלון הקטן בקומה השלישית, חלון  חדר השינה, הסודי מכולם.

גם כשאיני עושה דבר מוחלט, קורים דברים רבים בעולם. מכוניות צופרות אחת לשנייה בחוסר סבלנות ברחוב סמוך. אמבולנס ממהר בצופר מחריד אל בית החולים, אל לידה חדשה או למוות ישן. האם יספיק להגיע? מהדירה הסמוכה עולה קול חדשות השעה העגולה. השכנה הזקנה מהדלת ממול לא שומעת טוב. היא מגבירה עד מלוא עוצמת המכשיר ומתעדכנת עד אחרון הפרטים. מעולם לא ראיתי אותה מחוץ לדירתה. האם היא קשישה אף יותר מעץ האזדרכת? מי ידע?

אני מהבודדים שלא רואים בימים אלו שום סדרת טלויזיה. לא מכורים לשום סדרת טלויזיה  (גם לא שוברים שורות)  שהורדה באינטרנט או בVOD. אין לנו VOD. יש לנו ארבעה ערוצים. הראשון ותיק ומנומנם עם הבלחות מצוינות של טבע ודוקומנטרי. השני מורעל מרוב פרסומות. השלישי מספרו הוא דווקא עשר ואין לי דעה עליו בשל חוסר צפייה. הרביעי הוא ערוץ 23 והוא ערוץ הטלוויזיה החינוכית. אפשר לאתר שם בקלות את רגע ודודלי  והבית של פיסטוק בשחור לבן ואפור, ומארקו הילד מקורדובה עם קופו הנאמן, קופיפו. האומנם עברו כל כך הרבה שנים? זה בלתי נתפס. יש דברים שלא משתנים לעולם. מזל שכך. תוכניות הטלויזיה האלו איטיות יחסית, מאד לא מתוחכמות, חלקן בשחור לבן. הן מרתקות את הבנות שלי כפי שריתקו אותי בשעתן ולא פחות מערוצי הילדים המתוחכמים של היום. אני שמחה שאני מצליחה להאט במשהו עבורן את הקצב .אני מאמינה גדולה בהאטת הקצב.

בטוח שנתקעתי. מפלגת הבודדים שמאמינים באהבה אחת, במקום עבודה אחד, במקום מגורים אחד. כל מעבר שכזה שובר את ליבי, הופך את עולמי על פיו, לא פחות. העולם כבר לא עובד ככה יותר, זה ברור לי. הכל ממשיך קדימה ומהר. מחליפים עבודה בעבודה טובה יותר. מחליפים דירה שכורה בדירה שכורה אחרת, אחת לכמה שנים. מחליפים מכשיר סלולרי במכשיר סלולרי מתקדם יותר, יקר טוב, נחשק יותר. יש כאלה שישנים בשבילו ברחוב. אני באמת לעולם לא אצליח להבין. כאמור, תקועה.

אני לא מרגישה שום סוג של אליטיזם, מקסימום בדידות. תוכניות הריאליטי מעליבות אותי באופן אישי. כשהמציאות עולה על גדותיה, אני חומקת חזרה אל היקום המקביל של הרוקי מורקמי 1Q84. הטרילוגיה הנצחית הזו, המשתרעת על אלף עמודים ומעלה היא אולי הבינונית ביותר מכל ספריו של מורקמי. פשטנית ומכבירה במילים ובתיאורים. המון עמודים לא קורה שם שומדבר בעצם רק כדי להמשיך עוד ועוד. כמו חיי שלי .אבל מרגע שנקשרה נפשי בנפשם של אָאוֹמַמֶה וטֵנְגוֹ, אין לי ברירה אלא להמשיך עד הסוף. שתי דמויות שהזדהיתי עימן יתר על המידה לפני שגיליתי שהן אבנורמליות בכל קנה מידה חברתי.

בחוץ החיים נעשו נסבלים הרבה יותר בהקלת החום של אוקטובר. הו תודה לך אוקטובר, רוצחו של הקיץ. עננים  בשרניים במופעי שקיעה מרהיבים השמורים רק לסתיו מפארים מדי ערב את השמיים. ובבקר אפרוריות קלה מזכירה במעומעם את העיר האפורה כמעט תמיד. העיר היפה מכולן. אני מוצאת עצמי עדיין מתפלאת כמה היונים כאן קטנות (לרוב זו בכלל צוצלת) למול היונים הפריזאיות (שם זהו תוֹר הצווארון לדעתי). בעניין השוואת היונים גם קצת נתקעתי. לגבי יתר הדברים אני חושבת שהמשכתי הלאה. תל אביב נעשית נעימה בעיני. אני מתנחמת בשדרות הירוקות של דויד המלך. אני מתענגת על החומוס המעולה ועל כל ספרי השירה החדשים שאני קוראת (בעברית כמובן, אלא מה). למשל מחברות התבוסה של יעקוב ביטון. מילים כתובות במקום סוכריות. טובות יותר.

 

 

 

 

2 תגובות

  1. יהודה ויצנברג ניב

    קראתי בהנאה.
    זמן רב לא נתקלתי במלה "צוצלת" – מודה על דלייתה מתהום הנשייה…

  2. כאילו אני כתבתי כל מילה.
    מסתבר שאולי אנחנו לא כל כך זן נדיר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג