בננות - בלוגים / / חג ומועד ונופל
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

חג ומועד ונופל

כל החודש הארוך (והארור הזה, מתחשק לי להוסיף) עומד על סף סיום. ספק ימי עבודה ספק ימי חופש ובסיכומו של דבר לא זה ולא זה. חכם גדול (ועשיר לא קטן) מי שהצליח למלט עצמו קיבינימט מכאן. ממצעד הארוחות המשפחתיות, המתחים הכרוכים סביבן , ימי בילוי (נניח) משפחתיים בנמל, בתחנה, בבריכה או ברכבת. אפילו הים היה לא מנחם מאד עם ימים סוערים של דגל אדום וחוף מלוכלך כמו שרק עם ישראל יודע.

החג היחיד שנחגג כאן כהלכה ובחיבה, על ידי שומרי דת וחילונים גמורים כאחד, הוא חג סוכות. חמודות, מוארות, מקושטות, פזורות בעיר בגינות העיר כמו הפתעה. בתל אביב,שוכן בתוכן תמיד חתול אחד לפחות. זה החג היחיד שיש הלימה בין מה שנלמד בגן או בבית הספר הממלכתי ומה שקורה ברחוב. איני צריכה להתפתל בהסברים מיותרים על ראש  של דג ,שופר וגמר חתימה טובה או רעה בספר הסודי של השמיים. אנחנו מטיילות בשכונה ונכנסות לסוכות זרות, לפי גחמה אקראית של הבנות, ובכל סוכה, למרבה השמחה (ואני מתכוונת לזה) אנחנו מתקבלות במאור פנים. בסוכה אחת, של חוזרים בתשובה (הערכה של הכותבת) ממש הפצירו בנו לשבת ואז הפצירו בנו לאכול. הבנות נמלטו מהסוכה אל החצר ללא הסבר ואני נשארתי לשבת, לאכול ולרצות את המארחת. היה טעים ונחמד ולא היה שם אף חתול.

מאוסים בעיני אנשים זרים גמורים המברכים אותי בשנה טובה או בגמר חתימה טובה. בשנה טובה אני רוצה לברך ולהתברך רק מהקרובים לי באמת ואלו שמתכוונים לכך. מאוסים בעיני באותה המידה אלו המברכים ברכה קולקטיבית ואנונימית בפייסבוק (ספר הפרצוף כמו שקורא לו תמיר). אם אין שם חידוד מיוחד או איזה תמונה קורעת הדבר משול לשומדבר. שוב מילים ריקות. מאוסים במיוחד בעיני הם אנשים המצהירים על אהבתם, חוגגים את אהבתם האינטימית, יום נישואיהם ויוצא באלה קבל עם ועדה בפייסבוק. באמת שאינני מצליחה להבין על שום מה ומדוע דרושות שם מאה ויותר (וכל המרבה הרי זה משובח) זוגות עיניים נוספות בתוך סיפור אהבתם, בתוך החגיגה שלהם. האין היא שלמה בלי קהל?  האין היא קיימת בלי קהל?

אני יושבת עם חברה (אמיתית.לא בפייסבוק ולא בווטסאפ) שאני אוהבת, אנחנו שותות קפה ואוכלות כריך ומתפוצצות מצחוק באופן מאד לא אלגנטי בבית הקפה המוקפד  על פינת רחוב דיזינגוף. סוף סוף הזדמן לנו להיפגש והשמחה רבה. אמיתית. לפתע  פלשתינאי  אחד (הערכה של הכותבת) רצוץ ומזיע, עובר עם אוסף צעצועים מצפצף ולא נחוץ בין השולחנות ומנסה למכור. שמחתי לרגע  נעצרת. הנה אני המושחתת והוא המזיע בעולם לא הוגן, בבקר אחד של חול המועד. לא מועד ולא חול. הוא מתקרב אלינו ואני איני קונה דבר. הוא ,למוד אכזבות, ממשיך ומתרחק. על חגורת מכנסיו מהודק במחזיק של עור חבר של אייפון. (אז מה?)

הדבר המשמח ביותר הוא מזג האויר .סוף סוף החל לנשור. עננים סמיכים, לבנים, מגינים פזורים בשמיים. אפשר סוף סוף לנשום. ברחובות תל אביב יש בריזה אמיתית, לפעמים גם בבקר ובצהריים. משב של אויר קר וטוב. שמלות וחצאיות, ווילונות בחלונות מתנופפים בגאון. גם האור נעשה רך יותר. תחושה של הרפייה כללית. תום שלטון המזגנים. מופעי שקיעה בלתי נשכחים מדי ערב מובטחים לאלו המפנים מבטם מערבה. אתמול לפנות ערב חלפה קבוצת עגורים פטפטניים במעופם השנתי הקבוע דרומה. בקרוב יעבור גם החג השני ואז תשוב שגרה מבורכת. כל הנמלטים מהחום והחגים יוכלו לשוב ארצה בשלום. נניח שלום.

 

 

תגובה אחת

  1. שמעון מרמלשטיין

    קודם כל, מאיה, אני תמיד מסתכל על התצלומים היפים שלך. ואחרי זה קורא.
    נראה לי שהארץ שלנו יותר רחמנית בחורף. אולי. בלי הבל הפה והבל האספלט העולה מכל עבר בקייץ.
    ואת מצליחה להעביר את זה בתצלומים.
    והמטריות האלה המעופפות. זה איזה מייצג או פוטומונטאז' והיכן בדיוק זה קרה?

    אני הצלחתי למלט את עצמי מכאן בדיוק לקיבינימאט. כמו שכתבת.
    היה שם גשום. אבל ביערות האפלים. לא פגשנו איש. אפילו לא את הצבאים שנלחמים לעיתים זה בזה. קטפנו פטריות בשקט (אני לא מבין כלום. אז זה היה לגבי רולטה רוסית. אבל היא כן)

    הבת שלי נסעה לברלין, 500 ק"מ מהיכן שהייתי. ביקשה עדשה רחבה למצלמה באלפיים חמש מאות ש"ח. גרושתי אמרה לי. מה יש. יש לה עין טובה. אולי היא תהיה צלמת. סוף. סוף …
    סוף סוף? שאלתי. הרי רק לפני חודשיים. שנסעתי לפאריז היא גילתה את גלישת הגלים. בחוף הילטון.חליפה, גלשן. עוד מעט חליפת חורף אמפיבית. כפפות מיוחדות. נעלי גומי. הסעות.
    אבל השילוב בין העיניים הירוקות שלה והגוף השזוף משאירים אותי תמיד בלי מילים.

    ומה זאת אומרת דגל אדום. דגל אדום זה אומר שיש גלים מצוינים. דגל שחור זה גלים של אלוהים. כחול ולבן זאת אמבטיה שטוחה של מים פושרים. עבורה. וגם עבורי.

    ככה זה בחיים. הגיהנום של אחד הוא גן העדן של האחר. וגם להיפך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג