עם פרוץ השנה החדשה

השנה החדשה פרצה. בקול תרועה, בכל הרוטינות הקבועות. מי מכין את הדגים ?מה נביא מתנות? המינוס שואג בבנק, נעמיד פני לא שומעים.שנה חדשה באה לכל! דפים על דפים בפייסבוק עם ברכות לשנה לחדשה, מאוסות, לא מאמינות לעצמן. פקקים ולחץ בדרך הלוך, פקקים ורפיון ובטן מלאה בדרך חזור. ואז דממת החג יורדת על העיר כמו תחרה לבנה. 

יום לפני ערב החג, אני עומדת בצומת חסוּם לכל הכיוונים. מכל עבר מכוניות יפניות לבנות ולא נותר אלא לעמוד ולחכות. ואם כבר לעמוד- מוטב לבהות. אני שומעת פיצוץ לא חזק מלווה בהבזק של אור ומבטי מתמגנט אל עמוד החשמל הקרוב.פגר של ציפור (נדמה לי שזו מַיינָה) נופל לפתע אל המדרכה בקשיון אברים. נפילתו מלווה בחבטה יבשה, חרישית. כאילו היה עשוי אבן ולא עטוף נוצות. כל זה לוקח רק שנייה, אולי אפילו פחות. נדמה לי שאני היחידה בעולם שרואה את זה קורה .האמת העירומה, הקשה, הבודדה, רגע לפני ראש השנה.

בבקר ערב החג ,אי נוחות כללית בבטן, למרות שהכל מוכן. הדגים, הפרחים, המתנות. תכונה מוגברת ברחוב, בכביש, בחנויות. הזדמנות אחרונה לקנות, להכין, לשנות ,רגע לפני שהחרב מתהפכת והשנה החדשה נכנסת. לנקות את האוטו. להוריד שערות. המוכרת בכולבו יוּדה אומרת שכאן פתוח כל החג 24 שעות .אני מהנהנת בראש אבל לא נרגעת. הדרך היחידה עבורי להיוושע  היא להרחיק עד הסטודיו ליוגה, שעתיים של תירגול, לא פחות. נשימות, הרפייה, תנוחות, מתיחות ועוד נשימות ושוב הרפייה. נדמה שרק ממש בסוף אני מצליחה סוף סוף לא לחשוב. אני אחרונת המסיונריות, אבל מכל הארסנל הקיים לא מצאתי בינתיים דבר יותר טוב.

שולחן החג ערוך היטב. צלחות לבנות, גרגרים אדומים של רימון  פזורים להכתים את המפות צחורות .הקורבן הראשון של השנה החדשה. באים כולם, הרבה אנשים, שיחות מקצה השולחן אל קצהו, תמיד בקול רם מדי, כמעט בצעקות. גם זה לא הדבר האמיתי אני חושבת ואין לי למי לומר. הילדים בשלהם. משחקים אחד בתוך השני. מבחינתם ארוחת החג היא נצח והערב אינסופי. דווקא הם, שלא יודעים לספור. הילדים בארוחת החג הזו הם ילדיי, ומטבע הדברים התחלף דור. כמה מוזר.נדמה שהזמן לא רק ממהר אלא מאיץ ממש. מגביר את מהירותו כל העת. ואין דבר שאוכל לעשות..רק בשוך המנה עיקרית וכמה כוסות יין (הדג היה מצויין, ממש, גם העוף) הווליום יורד, השיחות נרגעות. נלחשות כמו במדורה שהגיעה אל שעת הגחלים הנכונה. כך ראוי היה בעצם להתחיל את הכל.

בבקר שלמחרת מתעוררים בהכרח אל שנה חדשה. אני בודקת מול המראה את עור הפנים, את כפות ידי ורגליי, את ערימת הכלים בכיור. נדמה שאין חדש בכל אלה, על אף לוח השנה העברי, המתעקש. בבקר שלאחר החג אין קול ואין עונה .איש איש ספון אל משפחתו. זו שעת הרחמים על הרווקים ועל החיים בגפם .בדידות מקצה אל קצה פרט לחתולי הרחוב. בעלי המשפחות מפנים מקום בבטן לארוחת חג שנייה בצד השני של המשפחה,ההופכי לזה שאכלו אצלו בליל אמש. גם אם השנה היא חדשה , חוקי הטקס הם ברורים וישנים מאד.

ביום החג השני אני יורדת עם הבנות למלא את קערות המים של החתולים. עדיין חם מאד, אפילו שקצת פחות. אחר כך אנחנו פוסעות בצעד עצל אל פחיי המיחזור. עצלות של בקר חג היא כפולה ומכופלת מעצלות יום שבת כהרגלו. ליד פה הנייר אני מגלה חבילות חבילות של ספרים. עשרות, חדשים, באריזות נייר חומות עדיין, חלקן סגורות. ספרי ילדים, ספרי פרוזה, ספרי שירה לרוב. רובם ככולם אנונימיים עבורי ( למרות שאת ניצה פלד אני זוכרת בזיכרון השירי שלי ) כולם בהוצאת תמוז. ליבי נופל.

מה יש מעציב כל כך בערמת ספרים חדשים נטושים ברחוב? הידיעה שלא אוכל להציל את כולם. אוזלת היד. ההכרה בכמות הכותרים האדירה שמסתובבת בעולם, רובם חסרי משמעות. הרי כל אחד מאלו היה הריון ממושך ולידה כואבת, שמחה ומרגשת לפחות עבור כותבו. באמת ובתמים אני מאמינה שכל אחד מהספרים הללו נכתב בדם יוצרו, בכוונה מלאה, לאחר שכתב מחק חזר וקרא וערך ומחק ושוב קרא, עד שנפרד.  והנה סוף סוף נדפס והופץ בחנויות, כולו תקווה. אחר כך, בתום תקופת החסד, נשמר במחסן ויצא אל האור בשבוע הספר במחיר נמוך והולך. אחר כך נשמר במחסן כאבן שאין לה הופכין. יום אחד גם המחסן הושכר או נמכר לבעלים חדשים ואלו לא טרחו לעשות דבר עם עשרות הספרים. אפילו לא לתרום, את ספרי הילדים לגנים, את ספרי השירה לספריות, לחנויות יד שנייה, אל תיבות הדואר ברחוב. בקר טוב אדוני, בקר טוב גברתי, יש לכם ספר חדש לשנה החדשה בתיבת הדואר.

עלבון הספרים שפוך ברחוב. בטיול הבקר יבואו כלבים וישתינו על החבילות העטופות. אחר כך כמה ילדים סקרנים יפזרו על המדרכה. כמה ספרים יתגלגלו אל הכביש ויקרעו. אחה"צ ממטרות הגינה ירטיבו והנייר יבכה וידבק לעצמו ואז כריכה אל כריכה תתעוות. בלילה עטלפי פירות יפזרו צואה וחולדות יכרסמו בקצוות. ורק בצאת החג יבואו עובדי הניקיון ויאספו את הספרים למנוחה נכונה. הלוואי ולמיחזור.

גם אנחנו מממחזרים משנה אל שנה. נאספים עם מה שיש וממשיכים הלאה. איני מאמינה לרגע להצהרות אודות החדשנוּת ולהבטחות הגדולות. לא שלום, לא רכבת תחתית ולא עשרים בריכות כל יום. מוטב כך. הגוף הוא  מתרגל אדוק של הומאוסטזיס, שמירה על שיווי משקל בין תווכים מוגדרים. אין לו שנה חדשה או כל חג אחר, רק ים אינסופי  של שגרה. בקר רודף ערב, עוד יום. כל יום , כל רגע לעצמו. לזה אני מאמינה.והלוואי ויום אחד שלום.