בננות - בלוגים / / בון וויקאנד, בון ואקאנס, אורווא
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

בון וויקאנד, בון ואקאנס, אורווא

הזמן הפריזאי הולך ואוזל. מזה כמה שבועות שאני מתהלכת בעיר ומחשבת לעצמי, האם זו הפעם האחרונה שאני מבקרת במקום הזה? יהיו עוד פעמים, זו פריז. תמיד חוזרים אליה ובכל זאת. אני מתגעגעת אליה בעודי מתהלכת בה. זה טיפשי ועצוב.

אני חולפת על פני דוכן הממתקים הוותיק  בסן ז'רמן. זה אולי ליבה הטהור של העיר. בלב המהומה, בכניסה לתחנת המטרו של אודאון, עומד שם מאז ומעולם ועוסק בשלו. סוכריות גומי בכל הצבעים, סוכריות  ספירליות עליזות על מקל, מסטיקים עגולים ושקיות צלופן שקופות ומרשרשות לאריזה. גל של ריח מתוק נישא ברחוב.

La maison de Auguste Comte הוא מקום לפרנקופילים כבדים. הוא פתוח רק בימי רביעי ורק משתיים עד חמש וגם זה עד שיצא לפגרה של קיץ, כמו כל תושבי העיר החיים והמתים. אוגוסט קומט הוא פילוסוף פוזיטיביסט בן המאה התשע עשרה והוא מעניין אותי כיוון שאהב עד כלות את קלוטילד דה וו. הדירה בה גר את מיטב שנותיו הפוריות, ברו דה לה מיסייה פרינס (בחיי) מספר עשר ברובע השישי עומדת על תילה. ראשית לוחצים על הכפתור הזהוב בכניסה לבניין ואז נפתחות דלתות העץ הכבדות ואז החצר הפנימית מתעקלת ואז מדרגות אבן ישנות ועקומות. האויר נעשה קריר ודחוס ובדירה עוצר הזמן על מקומו. הספרים בכריכות העור העבות, תנור החימום מצופה החרסינה, אבני הרצפה המשולבות תחת התקרה הגבוהה. תמונה גדולה על הקיר של קלוטילד היפה. מתה צעירה כל כך משחפת, כמו במיטב הקלישאה. הספיקה לכתוב מעט פרוזה ועוד מעט מכך שירה. אך מה שכתבה , הפליאה לכתוב. אוגוסט אהב אותה עד שגעון. דת שלמה ייסד על שמה, ספרי אידאולוגיה ומחזורי תפילות. מתחת לדירה בה התגורר, מסתתרת דירה נוספת ספק ספרייה ספק ארכיון. תילי תילים של כתביו וחלופת מכתבים ארוכה, בת למעלה ממאה מכתבים בכתב יד צפוף, בקסת ודיו,אולי אפילו בנוצה, בינה ובינו. זה כבר הביקור השלישי שלי שם. אני מחפשת שרידים למה שכתבה. זה המקום היחיד בעיר שהזכרת שמה של קלוטילד אינו מעורר תהייה. דויד ומישל, הספרנים, מוציאים את הטקסטים המקוריים ואני אוחזת בהם בידי, בחרדת קודש. על המכתב הראשון מסומן התאריך , ה6 לאפריל 1845 ,בקר. המעטפה הקטנה בה נשלח מצורפת גם. בגבה נותרה חותמת השעווה. אני מנגבת  שוב את הידיים בחצאית ,מזיעה של חום והתרגשות, בעודי מחזיקה את הנייר העדין. בחוץ שלושים מעלות של יולי. ובפריז כידוע אין מזגנים. 

ברו דה ריבולי עונת הסיילים בעיצומה. חברה טובה באה לבקר ואנחנו נותנות עבודה אמיצה בחנויות. חם נורא ולא קל בכלל. בשעת הצהריים שיירת מטוסים חדשים וישנים בטיסה נמוכה ורעש מחריש אוזניים מצטרפת לחגיגה. מחממים מנועים לקראת חגיגות הארבע עשרה ביולי או חוזרים מאימון מעל שער הניצחון בדיוק. כל רו דה ריבולי עוצר ועומד לצלם. מטוסים מעל הגגות הסגולים של הלובר והוטל דה ויל. בריבולי מספר 59, הבניין הכי צבעוני ברובע, נפתחת כל יום משעה אחת ועד הערב  אפשרות הצצה. מדובר בשש קומות של אומנות מודרנית בהתהוותה. בכל קומה פעילה קבוצה שונה של אמנים ברמות שונות וסוגים שונים של יצירה. הרבה הפתעות והרבה צבע וגם הרבה קומות ומעלית אין. יש גם גלריה אחת לתצוגה ומכירה ,עם שתיה מוזיקה ואנשים בכל הצבעים  והיא בקומת הקרקע.

איך אין כאן מזגנים שואלים הישראלים בתמיהה? חם נורא ! זה נכון. יש לפעמים ימים ממש חמים. אבל האמת היא שרוב הזמן נעים. וגם ימים של חמסין נשברים אל ערב קריר וסלחני.אז פותחים את החלונות לרווחה ונושמים. העיר עירה עד מאוחר,נושמת מפתחי הביוב. בתי הקפה רוחשים אנשים. אחת לכמה ימים יורד גשם מנקה ומרענן שמביא לצניחה מיידית של הטמפרטורות. לכן לא באמת צריך מזגנים. הבקרים מתחילים בחמש עשרה מעלות צוננות במיוחד. חורף במושגים ישראלים..

מיטב הפריזאים ממהרים להימלט מהעיר לכל עבר בתואנת הוואקאנס. נפגש בספטמבר, הם אומרים. ג'וסלין, המורה האלמותית ליוגה נסעה לפרובנס. גם חוג מפטפטי הצרפתית בסן ז'רמן דה פרה סגר את שעריו. ווינסנס (לבטא דרך האף בבקשה) ולידיה השכנים נסעו להורים שלו בבורדו ועכשיו אין ממי לבקש אש (De  feu SVP ) בשעת דחק. ז'אן פרנסואה נסע דווקא לתל אביב וגם פסקל . שוב הזמן להודות בעליונות העם הצרפתי עם שישה שבועות  של חופשה משולמים לכל פועל. טבין ותקילין בכל עבודה. כן, גם בעבודות הדחק. בון וואקאנס לכולם.

אני אורזת את הצעצועים של הבנות. קרוסלת עץ צבעונית ומנגנת במתיחת הקפיץ . קנינו אותה בשוק של יום ראשון ברישארד לנואר, ממש בהתחלה. בבואי לגעת בה היא נאנחת בחצי מנגינה קטנה, רק כמה צלילים . נלקחת מכאן אל בטן האונייה למסע חדש. אני מוצאת הפתעות  במגירות הישנות של בעלת הדירה, שנפטרה בינתיים. קופסאות של קלפים ישנות ושל שח. קוביות דומינו בקופסת קרטון אדום משובח , שקרס אף הוא עם השנים. אני מוציאה אותו ומטפלת בו עם המסקינג טייפ ואז מחזירה למגרה. חסד אנונימי של איש וזיכרונות ילדות  אפילו הם של איש אחר. במגירה האחרונה, מרופדת לֶבֶד אני מגלה מפתחות לארונות . אני פותחת אותם אל  האור, מול החלונות הגדולים . סרווויסים ישנים ומפוארים מתגלים בביישנות. נעים להכיר. כוס חרסינה אחת, מתוך סט, עגלגלה ועדינה כל כך שאני חייבת ללטף. בתוכה סימן חיוור של משקע, הקפה האחרון שנשתה בה. מתי זה היה? מי היה זה? מחשבות כמו פתיתי אבק. מזכיר לי את קופסת הפלאים שמצאה  אמלי פולאן בסרט  הנפלא אודותיה, בדירה הקטנה שלה במונמנרטר. אני חוזרת לארוז.

 .

גם אנחנו יוצאים את העיר בקרוב. צרפת שמחוץ לפריז , יפה לא פחות וראויה לביקור אף היא. מה חבל שמדובר במדינה ענקית.enorme. יש לה שלושה ימים שונים ושני רכסי הרים גבוהים שונים ועשרים ושישה חבלים שונים של יין וגבינות, טירות, נהרות ואגמים. גם ארבע שעות ברכבת מהירה מאד שדוהרת 320 קילומטר בשעה מובילים  רק מרחק קטן על המפה. Tant a faire, tant a voire. כל הרבה לעשות, כל כך הרבה לראות. והזמן קצר. תמיד הזמן כל כך קצר. ועכשיו גם פריחת שיחי הלוונדר ..

 אני מתנחמת בידיעה שאנחנו שוב שבים אל העיר לפני עזיבת ארץ הקודש אל ארץ הקודש . לעיר היפה בעולם כלל לא אכפת אם אני עוזבת או שבה.אני נזכרת בביקורים קודמים בעיר, בפעם הראשונה. כצעד ראשון לגמילה, אני קונה ספרון קטן שמצאתי בחנות קטנה בקה דה וולמי, על גדות תעלת סן מרטן. הספרון נקרא אנתולוגיה קטנה של אי אהבה לעיר. מצוטטים בו מיטב המבקרים בעיר לאורך השנים  במיטב דברי התיעוב והניאוף אודותיה. מסטנדל , פול ולריאן, בלזק, הוגו  ועד זרים שאינם צרפתים (זה לא טרוויאלי, כן?). מדברים בגנותה גםאוסקר ווילד, מוצרט, דוסטוייבסקי ,ג'ורג' אורוול ואחרים. פחות מדי נשים כותבות שם, כמובן. שירו של שארל בודלייר  le Spleen de Paris משנת 1869 מובא במלואו.כולו חדוות הטינוף ואהבת הטינופת על העיר. הטחול שלה על כל הדם הרעל והדבש. נפלא.

זה עוד לא נגמר פריז. יום אחד את עוד תהיי שלי.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג