לה ליברטה

לה ליברטה  ,הדברים הקטנים

ג'ורג' מוסטאקי נפטר לא מזמן, לקח איתו אל מתחת לאדמה את הזכות על היפה שבשירים על חירות ואובדנה. לה ליברטה הוא גם שמו של בר במספרים הגבוהים של פובור סן אנטואן. מקום רדיקלי, מה יש לומר. היחיד שתמיד פתוח בחלק הזה של השכונה. מקדשם של האלכוהוליסטים הכבדים, המשוררים היחידים, מעט מאד נשים מהוגנות  וגם ריקודים בשעות הקטנות. בליברטה באים לגמור את הלילה לפני שהלילה גומר אותם. המקום הקטן כבר מלא אז עומדים ברחוב, שותים, מעשנים ומדברים. שם מגולחי השיער וקרועי הגזרה .אנשי השוליים במלוא תפארתם. לפעמים אחד עומד בפינה ומקיא או אחת בשיער אדום  על נעלי עקב בלתי אפשריים. בחוקי החיים הסדורים של פריז, זהו אי הכרחי של בלגן. כאן הכל מותר. לה ליברטה.

ואולי רק כאן ,ברחובות השכונה  של אליגרה, מסתובב מר הוּלוֹ .לבוש במיטב החליפה, שיערו סדור לאחור ובעל משקפיים. הוא רוכב בגב זקוף על זוג אופניים ופועה בקול גדול כמו כבשה. בימים הראשונים חשבתי שזה מין צופר מקומי, אחר כך חשבתי שזו סתם אופנה. אבל יש רק אחד כזה, כמו מר הולו. אחת לכמה ימים הוא רוכב על אופניים ופועה ברצינות ובכוונה מלאה אל תושבי השכונה.

אומנות השירות העצל, בתי הקפה המלאים בעצמם. כאן לא קוראים למלצר, הוא יבוא מעצמו בזמנו החופשי ויקח מה שיקח . בינתיים יש זמן לשבת וללהג או לשתוק ולא לעשות דבר. אומנות  בתי הקפה היא אומנות לכשעצמה. ליד השירותים מוצגת תערוכת צילום קטנה של פורטרטים.בערבים הארוכים והיפים של הקיץ, כל הכיסאות הקטנים בתפוסה מלאה. שולחנות קטנים מארחים כוסות קטנות ודיבורים גדולים. לפעמים יש רגע  שקרן שמש ארוכה משתקפת בכוסות הרוֹזֶה הורודות של אקסטרא אולד קפה, בפינת הרחוב. וכמה שזה יפה.

ולמה הם טורחים להתאמץ ולשאול על מידת העשייה של הבשר, אני תוהה, אם בסופו של דבר זה תמיד מוגש רייר? כאן הם קוראים לזה sanglante. כלומר מדמם. כמובן שתהיה להם מילה משלהם. אלא מה.                                הקודים לדלתות נוטים להסתכם הרבה פעמים במספר 1789. יש להם זיכרון ארוך לצרפתים.

חג הסיילים לא פוסח על אף חנות בשום רובע. שישו ושימחו עם חמישים אחוז הנחה. בשבת הראשונה של שבוע הסייל  כל פריזאי שמעריך עצמו ותייר בעל תושיה, שותים קפה קטן ויוצאים לקנייה הגונה. הנה גם סגרו את כיכר הבסטילייה והקימו במה עם ד'י ג'י שמנגן  מוזיקה אלקטרונית בת זונה. (לנצח אתגעגע לאיכות הסאונד). במקביל מתנופפים הרבה מאד דגלי גאווה. יש מצב שמסתתרת כאן במקביל הפגנה ראויה לשיויון זכויות אבל זה נראה בעיקר כמו מסיבה. בעיר בה גם במקדונלדס מוכרים בירה קרה, קל לצאת אל הרחוב ולרקוד, למחות או לקנות. קצת מצחיק להיפרד בחנויות לשלום מבגדי הים והכפכפים, הגופיות ונעלי הסירה שבודדים היו הימים שאפשר היה להתהדר בהם. (ואם אפשר אולי ,נראה שדווקא עכשיו מתחילה העונה. מוזרים הצרפתים האלה). מאידך, רק כאן אפשר ללבוש סריג קצר ומעליו ז'קט. סריג קצר וחצי חמים, שבארץ קר אתו בחורף ומיד חם מדי אתו בקיץ, אפשר ללבוש רק לכאן.

 בחנות קטנה ושובבה במארה מוכרים דיסק און קי בצורת מקרוֹן.

חברותי הארובות. שותפות שקטות לעשן הלילה, מבעד לחלון הגדול. וגם ביום, מזדקרות מהגגות בסקרנות תמידית, שואלות מה חדש? (קֶס קִיס פָּס?). על אחת מהן, נשלם מעגל קולני של משפחת שחפים. הצעירים מתחילים  סוף סוף לפרוש כנף. במופע אפור ותעופה מגושמת, הם נוסקים מול החלונות, צוללים ועולים בקריאות משונות. אנושיות כמעט. ההורים עומדים ומביטים מעל הארובה. הנהר כה קרוב ורחב והעיר כולה פרושה לרגלם. שחפים תמיד באים לי באסוציאציה של ים. עדיין איני מצליחה להתרגל אליהם במופע העיר. מלכי הסן והארובות. יונים בשמיים של מטה ושחפים בשמיים של מעלה.

אני נהנית לעבור במקום בו עברתי כבר מאה פעמים קודם ולראות דבר מה חדש. זה קורה עדיין. אפילו זה זוטות. דברים קטנים. עליית גג סגלגלה נחבאת בקומת המשרתות (כן, כך זה נקרא בחוסר תקינות פוליטית אופיינית).חנות זעירה לפרחים, כמו פרח בעצמה, שנפתחת מדי בקר ונסגרת כבר עם צהריים. ציור קיר (סטריט ארט) יפה ונוקב שהתווסף בלילה ועכשיו הנה הוא כאן. שמיכה חדשה במערום הקבוע של הקבצן. קל לזהות. כל רכושו השקוף מאוחסן בתא הטלפון הציבורי בפינה.