בננות - בלוגים / / קינה ראשונה
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

קינה ראשונה

 

פריז מחשבת להתחמם. בשני ליוני כבה החימום המרכזי. מהיום הזה חרדנו והנה בא. בבקר רק עשר מעלות בחוץ והיום יתחמם אבל רק לאיטו. אני מציעה לבנות מעיל קל יותר אבל הן מתקנות אותי. חכמות ממני. אנחנו יוצאות אל הרחוב הסואן עם רמזים לשמש. עוצרות  בבולנג'ר לבריוש א טט (עם ראש) לאמא, בריוש א סוכרה לאיה ופטיט פאן שוקולד לטל (וכן הוא שונה מפאן או שוקולה). שירה על הבקר וקבצן חדש לפתחה. טל רוצה ללכת ברגל ואני דוחפת את העגלה. פונה לרוּ קלר הגוֹתי, חולפת על חלונות הראווה המצחיקים. גלריות, חנויות עיצוב זהירות וזעירות, תחפושות הזויות למבוגרים. הכי אהובים עלי האנרכיסיטים להצהיר, אלו המתגודדים בחבורות למדרגות הבסטיליה. כמה רע אתה יכול להיות אם סדרת כל הבקר את השיער שיעמוד כמו ציצית וורודה? אם השקעת מאתיים ושבעים יורו בנעל עור גבוהה ושחורה עם ניטים? ניטים על הבקר, סיגריה ראשונה מבית הקפה. פונות לרו דה לה רוקט הכל יכול, ריח של שתן וברזיה של ראש אריה מהקיר זורמת בלי הפסקה.. שעון הפעמונים של הכנסייה מצלצל בלהט, השעה תשע ואנחנו מאחרות. 

סוף סוף מתחיל הקיץ. סנוניות מאושרות בשמיים כחולים. שובלים לבנים של ענן ממטוסים שבאים וחוזרים בלי הפסקה. בצהריים עשרים מעלות בשמש והיד עוד נטויה. האור ימשיך והיום ימשיך עד עשר וחצי. יונה צעירה מטילה ביצה קטנה בפיר הפחים הגבוה, על הרצפה הקרה. נבהלת כשאנחנו פותחות את הדלת ופורשת כנף. אנחנו מניחות בזהירות על עיתון ומסתלקות, אבל היא לא חוזרת לדגור. טל עצובה

אני מתחילה להתגעגע לעיר בעודי נמצאת בה. איזה מן דבר. ממנטו מורי. מנסה שרצים חדשים בחנות הדגים הכחולה שבשוק, מתיישבת בבית קפה נצחי שטרם הספקתי בפינה של רו דה שרון וסנט אנטואן. יום אחד כל זה יתפוגג כמו קסם. יותר מהכל אתגעגע לניתוק, לשקט הכרוני שיש בעיר אירופאית גדולה. קומץ חברים ושפע שעות שקטות לשוטט.  למשל לבקר בספריה היפה של פורט דה ארסנל. מניחים בה ספרים ישנים על כרית של קטיפה. אחרי שהפקדתי את כל נכסי ומילאתי את הטפסים לפי כל כללי הטקס, חוזר אלי הספרן , לוחש לי שמצא שלושה כרכים אדומים של כל מכתבי אוגוסט קומטה. לשקט הזה בדיוק אתגעגע. החרישיות המכובדת של הספרייה. התורים המתנהלים בשקט ולכן מהר כל כך. מופע מחול בתאטר דה לה ויל ואין הפרעה אחת של נייד או רחש של סוכרייה. לא חם כאן והדם לא עולה לראש. יש סבלנות ונימוס בסיסי וזה נעים כל כך. המדהים הוא שגם הישראלים כאן פתאום יכולים. קצת בונג'ור קצת מרסי ולהמתין שירדו הנוסעים מהמטרו לפני שאני עולה. פלא.

בחדר הקריאה ספון עץ, תחת תקרת רוקוקו והו לה לה , אני מוצאת את קלוטילד דה ווה בכרך השלישי. נראה  שמחודש יוני 1845 אוגוסט קומטה כותב בעיקר לה והיא עונה. אבל אני מוצאת מעט מאד משיריה. אצטרך להמשיך לחפש. הודות לה,  כבר בקרתי בשלוש הספריות הגדולות: רשלייה, ארסנל ופרנסואה מיטראן. לספריה הלאומית ע"ש מיטראן עוד אשוב, שם טמון רוב האוצר לאומי ושם לפחות הכל ממוחשב.

רוב היהודים שפגשנו כאן הם צרפוקאים. יסלח לי אלוהים על אי פוליטקלי קורקט. בימי ראשון הם מתחתנים ונוסעים במכוניות יקרות ככל האפשר, מקושטות בסרטים לבנים. צופרים בשיירה מאיסוף הכלה מהבית ועד בית -הכנסת. מרעישים כהלכה. מצחיקים אותי. אולי זה בכל זאת גנטי, עניין מפגע הרעש בסביבה.

בשיעור יוגה, ג'וסלין המורה מבקשת לסדר את כל הבולסטרים קוּ לוּ לוּ. היא שואלת אותי אם אני מבינה ואני מתחילה לצחוק. מסתבר שקו לו לו הכוונה לסדר אחד מאחורי השני. אהה. אני שואלת אותה אם זו באמת מילה בצרפתית והיא נוזפת בי. ביאנסור. בטח שזו מילה.

קומץ החברים שלנו כולל אנשים שספק אם היינו מכירים בכלל בישראל. צלם אופנה וזמרת. משפחה דתייה מירושלים, יוצאת נווה דקלים. תהום עוברת ביני ובינה, מפוליטיקה ועד פרלודים בחינוך הילדים. היא אומרת בעזרת השם ואני אומרת בעזרת השמש. ובכל זאת נעים לנו לשבת ולפטפט. ויש זוג אחר, צרפתי ישראלי. אתה מדברים באנגלית, אתו אפשר לאט בעברית ועם שניהם בצרפתית רצוצה. לא פשוט. הם מצחיקים וחמודים נורא. הוא צעיר ממנה בעשר שנים. אולי זה סוד ההצלחה של הצרפתיות? אני תוהה.

ויש את החברים הצרפתים. טוב, זה דבר אחר. זוג אחד, מתיו וקארין, עם סבא וסבתא שמוציאים כל יום (!) את הבנות מהגן ובית נופש של המשפחה בברטאן. הבית בן מאה וחמישים השנה ,בכפר הקטן לארמור בארדן ,כבר אהוב עלינו כל כך שאני תוהה אם בסתר הוא לא שייך גם למשפחה שלי. סבא של מתיו הציל יהודים בשואה (חייבים תמיד לחזור לזה?) והוכר כחסיד אומות עולם. סבתא של קארין יהודייה אבל קארין לא מתחזקת את היהדות שלה בצורה פעילה. היא עובדת באגף התרבות של העירייה ויודעת מה קורה ומתי, ויש לה תמיד כרטיסי הפתעה. מתיו הוא האיש הכי רגוע שפגשתי בחיי וכמה שזה נעים ומרגיע. אני קוראת לו בליבי בחיבה PARESU קוף עצלן. לפעמים במפגשים עם חברים אחרים שלהם, אני מוצאת את עצמי מנשקת זרים גמורים בסדרה . לחי ועוד לחי, מריחה אותם עוד לפני שקלטתי את המבט או את שמם כהלכה. סה אונשונטה.

 ויש את פייר וקריסטינה מהמונמרטר. הוא צרפתי בן צרפתים עם פטריוטיזם מופרז והיא דרום אמרקאית שעשתה עלייה.הם גרים בדירה קטנה בקומה גבוהה בבית בן שלוש מאות שנה עם מדרגות עץ בלתי נסלחות. גם להם בית קטן בכפר, כאן זה לא ביג דיל. צריך קצת לצאת מהעיר לפעמים. לנשום אויר עם חמצן במקום טבק. וחנוך לוין ממלמל מקברו,נמאס, נמאס כבר לקנא 

מאידך לי נמאס לחלוטין מהצרפתיות העודפת .אותו התפריט השמרן .שמרנות מסואבת בכל מערכת הבירוקרטיה. אין ספק שבירוקרטיה היא מילה צרפתית .ואף לא מילה אחת לתושייה .אותה קשירת הצעיף. כל הטקס בישבן. אני עייפה מפלאס דה ווז', על כל המשתמע ממנה ומי שבא לבקר ולהסתובב איתי לא יגיע לשם אפילו פעם אחת.( אני מתנצלת בפני מי שנפגע.) די כבר פריז. לא קר לא קר, קר! לא יקר לא יקר, יקר! ואיפה החומוס? 
הישראלים נוסעים לבקר לעיתים תכופות בישראל, מתדלקים חומוס ושמש וחוזרים. גם הצרפוקאים נוסעים לבקר בחגים. סה בון פור לה מורל. אוהבים את ישראל בכל ליבם ובכל זאת, חיים כאן. בלילה אני מתלבטת בשאלה הקיומית שהגה בשעתו יאיר גרבוז לגבי זכות המבט הראשון על העיר. יהיה זה בית הקפה לה שא בָּסוּ (החתול הגיבן) מתחת לבית או תעלת סן מרטן. 

רצפת העץ החורקת. איש הדואר מסדר חבילות מכל העולם בסינר ועניבה. נורמליות שקטה. שגרה מוקפדת. הסיילים של הקיץ יפתחו בסוף יוני לשישה שבועות של שכרון חושים.הו לה לה. בירה סֵז (קיצור ל1664) ופרייֶה מוגז מעדנות, בדיוק במידה הנכונה. ארבעה יורו בלבד והעיר כולה שלך לשהייה עצילה.למחשבה. הו הדוניזם, אסקפיזם מתוק כדבר שבשגרה.ART DE VIVRE  מה יש לומר. כמה שאני אתגעגע לכל  אלה, וגם לבריוש א טט עם ריבה.

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג