בננות - בלוגים / / השמש אבדה
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

השמש אבדה

 

הפריזאים סביבי חוזרים ואומרים אומרים נפלתם על שנה עם אביב נורא וחורף אינסופי.  שלוש עשרה מעלות וגשם בלי הפסקה כל השבוע זה לא עסק בסוף מאי. הרי יש גבול לכל תעלול. אבל אני זוכרת היטב את המודעה שנתלתה על העץ בשנה שעברה  le soleil  perdu.השמש אבדה!

נראה שהחורף לא מסתיים כאן לעולם, אומר לי יונתן. הוא כבר יודע אחרי כמעט עשרים שנה. כאן מחליפים מעיל במעיל ותמיד יוצאים מהבית עם מטריה. ופתאום, כשכבר אבדה כל תקווה מתגלים השמיים. ושוב גשם נורא. ושוב שמש. מזג האויר  הוא כל כך משוגע שהוא תמיד נושא מעניין לשיחה בסיסית בצרפתית. בעניין המטאו תמיד יש דבר מה לומר. אתמול ירד שלג בהרים מעל גובה שמונה מאות מטר בכל צרפת. היום אני בחולצה קצרה.בעוד רבע שעה יהיה שוב גשם. או שמש. או ברד.

כאן תמיד נשמע קול גרירת המזוודות. עוד זה יוצא וזה בא. אלו לא רק התיירים הרצוצים אלא מיטב התושבים בעיר שיוצאים את העיר בשעריה לחופשה. גארד דו נורד או גאר דה ליון או גאר דה אוסטרליץ או גאר מונפרנס ובחזרה. הם יוצאים לחפש שמש בריביירה ובמרסיי או בקולוניות הטובות ,באיי מרטיניק או גואדלופ  ואינם צריכים אפילו להחליף שפה. סה טו א פרנסה.

זוג חברים ישראלי, מתגורר כאן כבר ארבע שנים ללא כוונה נראית לעין לחזור. היא זמרת מוכשרת והוא צלם אופנה, הם באים לארוחת ערב בעברית גמורה, פירות ים ,ארטישוקים יפים ואספרגוסים דקי גזרה. כל אחד נגש בזמנו אל המחשב לשים מוזיקה אהובה עליו. זה מתחיל בדיויד באווי המוקדם וממשיך אל המעודכן the next day ואז ראפ פופ בריטי שהיא אוהבת .מתוך נבכי ההארד דיסק אני מוצאת את zooropa של U2. לא שמעתי את האלבום הזה עשרים שנה. זה בדיוק היה אז, בגיל 17 כשהוא יצא והחבר שלי בתיכון אהב אותם נורא. מנהרת הזמן נפתחת, בולעת אותי ברגע .ההתחלה המופלאה של שיר הנושא באלבום. כמו מפל של עמוד מים חשמלי. עשרים שנה. zooropa ממרחק השנים זה נשמע כמו רמז מטרים, שנשכח, צף ועלה.

 אחר כך המחשב ממשיך מעצמו לatoms for peace ומוזיקה אלקטרונית. האח 
הגדול חושב שהוא יודע לבד מה את רוצה. קצת מפחיד העניין הזה. תרבות המסכים, התקשורת האינסופית בפייסבוק בווטסאפ בנייד במייל. מתי הייתי מחוברת בפעם האחרונה. אני עומדת בפרץ ולא עוברת למסך הקטן של הנייד החכם. פן אמצא עצמי מנופפת באצבע, מחליקה ומציצה ומחוברת בלי הכרה. אני יודעת שאני מקימה על עצמי קהל של מצקצקים בלשונם. אבל אני מכיר את הסחורה. הרי בקלות אהפוך גם אני למחוברת כרונית. בכל הזדמנות , גם בחבורה. זה לא נראה טוב, אני לא אוהבת את זה וזה המון קרינה. כך גם הבנות שלי שומרות מרחק נגיעה.
מאיה המסכנה, נתקעה בחילוף הדורות, לא עומדת בקצב. מה יהיה בסופה?

אני לא מפסיקה להסתקרן מה לאה גולדברג למשל היתה כותבת בעברית הנקייה שלה על צעצועים אלקטרונים מהשפה הזרה, האסורה. ספר פנים במקום פייסבוק. הגדרה מחדש של חבר. מעדכנת את תמונת הפרופיל שלה עם סגריה עדיין? או אולי סגריה אלקטרונית מרגיזה מדיפה ענני  אדים של מים? חיה מציאות וירטואלית על פני קובנה תל אביב וברלין בבת אחת? כן, היום אפשר. המרחקים שהתקצרו פלאים, משך הזמן הזעיר בין מכתב למכתב דרך הלווין במקום בטן האוניה. אזרחות אירופאית היתה שומרת? מורישה לילדים שאף פעם לא עשתה. אולי היתה מאתרת בקלות ברשת  את האהוב שהיה ואבד. שולחת לו טקסט קצר. והוא היה מופיע פתאום לפי ההוראות של google maps מוצא בקלות את רחוב ארנון (אבל לא מוצא חניה).מהאוטו היה מסמס לה בחצות   "ערה ?"

 

 

 

2 תגובות

  1. נעמה שפירא

    הצטרפתי לאתר רק כדי שיותר לי להגיב על הפוסטים שלך. מקסים מה שאת כותבת. תודה וגעגועים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג