משוטטת
בקר טוב. התחלפה עונה. סוף כל סוף כל סוף הקיץ נכנע. מענג לראות ענק שכמוהו שוכב על הרצפה. מתבוסס בעלים על המדרכה. נסוג. מחשב להסתלק. הגשמים הראשונים באים לידו בזהירות. מקישים ומסתלקים. מקישים עוד ומתרחקים כדי לראות מה קרה. בינתיים רק לכלוך המכוניות במי אבק אבל בלב מתחזקת הידיעה, גם החורף בוא יבוא. באים חברים צרפתים מפריז אל ארץ הקודש. טוב להיות בארץ בחודש אוקטובר מאשר בפריז בחודש אוקטובר. שם, מד הטמפרטורה, כבר לא יחצה את סף עשרים המעלות, כאן הוא אולי ירד אל סף העשרים ומשהו ונקרא לזה התקררות ונתברך בהקלה. הם באים ומבקשים כל יום ללכת אל הים ולא רוצים ללכת הבית גם אחרי שקיעה. גם השקיעות של הסתיו בים נראות אחרות, נמסות אל עננים תפוחים ומהורהרים, ושולחות קרניים ארוכות וצרות בעדם כמו ידיים של טובע. גם כשאיני שם אני רואה.
.jpg)
פסטיבל מטר על מטר לשירה מספר שבע. קהל ירושלמי רב נאסף ובא לשמוע שירה. אינני זוכרת מאזינים רבים כל כך בשום אירוע שירה תל אביבי, תהיה אשר תהיה הבִּיצה. ירושלים כבר לובשת סוודר וצעיף, קשה להאמין אבל זה כך. נעשה קר ממש ברגע שנפתחת דלת המיניבוס של ההסעה. בשילוב בתי האבן הטמפלרים ובחסות החשכה אפשר לדמיין שהנה נמצאים בבירה אירופאית זרה, מוזרה כלשהי. בכניסה לאחד מאולמות ההקראה אני מוצאת סוף סוף את מיטב התרגומים של עזרא פאונד בהוצאת דחק בעריכת יהודה ויזן. חמש מאות עותקים בלבד הודפסו ובכמה חנויות תל אביביות שניסיתי כבר אזל. משלמת בשמחה את שמונים ושניים השקלים הדרושים ונכנסת אל האולם החשוך להאזנה פתוחה. ערב של שירה, הכל יכול לקרות עכשיו.
בפאנל הבא תורי לעלות. בבית הקפה תומס מסריק אי אפשר להכניס סיכה. אנשים וכוסות יין ובירה ומגשי פיצה לוהטים ומלצרית עייפה. איזו צורה יש להקראה לצד נהמות מכונת האספרסו? אני מביטה בקהל, מי בא לפיצה פה ומי לשירה? למה הסכמתי? השירים שלי רציניים מדי ועצובים מדי לפתוח ערב של שירה ובירה. כאן מתאים שירים קצרים ומצחיקים, שירי פואנטה אם אפשר. יודעת שכבר מאוחר מדי. אני לא אוהבת להקריא שירה .אוהבת להאזין לה. אוהבת לקרוא אותה בבית, בשקט, לבד. הולכת אל השירותים לראות מה שלומי. פוגש את הזמרת הצעירה והעליזה. חוזרת ועולה אל המיקרופון. נעמדת ערומה, מקריאה לאט ומתפשטת עוד.
חמישה שירים, לא יותר. מחפשת עיניים מאזינות בקהל. מוצאת אותן. נתלית בהן כאותן קרני שמש ארוכות בים. אלו המעיים שלי ואלו המילים הרוחשות בהם. שירים שנכתבו באינטימיות מוחלטת, בבדידות מילולית המיוחדת למשוררים, יוצאים אל העולם. המילים נופלות לי מהפה, לאן? הזמן עובר לאט, מהר, מוזר. מחיאות כפיים. חוזרת אל השולחן. הדופק חוזר לאט אל סידרו. כוס יין אדום ועוד אחת. אני רוצה לעלות שוב ולקרוא עוד. רוצה לקרוא עוד ועוד. יש לי עוד שירים לספר. אני אוהבת להקריא שירה.
בסוף הערב נגשים אנשים לומר דברים. זהו תמיד השלב המסקרן מכולם. זרים גמורים טורחים לבוא ללחוץ את היד ולומר דברים. מדברים בכנות גמורה של זרים. מזכירים משפט שחדר, מילה שנגעה במיוחד או משפט שעכר את שלוותם. שואלים אם יש ספר ואיפה אפשר לקרוא עוד. הם לא רבים, האנשים שניגשים, חמישה אולי. משמעותיים אחד אחד. קרני השמש ששלחתי הגיעו. הדם שנשפך על הבמה, לא נשפך לשווא. תמיד יש אחד שמתוודה שגם הוא כותב אל המגירה, בחיוך נבוך. אין לי משהו מיוחד לומר. אפילו להגיד "זה טוב" או "תמשיך לכתוב" נשמע פטרוני ומזוייף. אני שותקת ומחייכת, עם עיניים פקוחות היטב. אני רואה אותו. אני יודעת איך זה מרגיש. לוחצת את היד חזק.
וחזרה אל תל אביב כבר לילה, ושוב בקר.מהתרגשות האתמול וכל המיקרו סערה השירית רגשית אבד לי הקול. פותחת בשקט לקרוא את עזרא פאונד. עדיין קריר. עדיין חג.