בננות - בלוגים / / להתחיל מהאמצע
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

להתחיל מהאמצע

 

הצעד הקשה ביותר אינו הצעד הראשון כי אם הצעד הראשון אחרי הפסקה ממושכת. הטקסט הזה (טור? פוסט? בלוג? מחשבות רצף?) נכתב בראשי פעמים רבות. כל פעם כמה שורות. אידאה. הגיג. חלום בהקיץ. אבל דבר לא נכתב שחור מהבהב על גבי לבן. וכך כבר יותר מחודשיים. ובאמצע מבצע שהפך למלחמה ממש ונסיעה ממושכת לצרפת. חשבתי  שבנוף השמימי של האלפים וחשבתי שפריז שוב תציף את הכל אבל היו גם הבנות והבעל והחופש הגדול וכתיבה דורשת זמן פנוי שקט נפשי. חזרנו ועברנו דירה, חשבתי שהשולחן החדש מול החלון. ופרצה שנת הלימודים ושוב פסאודו- שיגרה. והנה שוב פורצים החגים. אין זמן שקט. אין זמן מתאים. והנה הטקסט כבר נכתב ואז תקלה בשרת ואי אפשר להעלות תמונות לאתר.שוב שיעור בסבלנות, שוב  צריך להמתין. עכשיו כשהנה מתחילים,מוטב שנתחיל מהאמצע…


ושוב חצבים. מצלצלים כשעונים מעוררים מתוך האדמה. שוב חלפה שנה. שלושה מקבלים את פני, כמוכנים למסדר המפקד, בכניסה לגנים הזואולוגיים, בלב העיר. רוצה לומר להם מה אתם עושים כאן? או, כבר הגיע זמן? אבל חצבים אינם מטים אוזן. יש להם סדר פריחה דייקני לעמוד בו. זה אחר זה אחר זה פורחים פרחונים, מלוא הראש. נזכרת באיש שהראה לי פריחת חצבים גדולה בתל חדיד ומי יודע איפה הוא עכשיו. חוזרת אל חצבי העכשיו.על חצבים, שלא כמו אנשים, ניתן לסמוך.

יתר הזמן חמסין. מתקלחת, מתלבשת יוצאת החוצה ושוב מזיעה בתחתונים. מזיעה בדרך לאוניברסיטה, מזיעה בדרך אל הגנים. מתקלחת שוב ויוצאת להקראה של שירה ועד שמגיעה, שוב מזיעה. בערב, מזיעה רק בָּפַּנים. כמה פעמים עוד נחזור ונאמר : איזה חום. זה לא עוזר בכלל אבל איך אפשר שלא להגיד. מזיעה בדרך אל היוגה. מזיעה בלי סוף ביוגה. מזיעה בדרך חזרה הביתה. זו מדינה של יזע. כאן מזיעים. יעברו עוד חודשים עד טיפת הגשם הגדולה, הראשונה בתל אביב. נעמיד פני לא ממתינים.

אבל לפעמים בבקרים עם הפנים מערבה מישהו נושף בשמים עננים תפוחים ולבנים .

דירה חדשה. הרגליים מחשבות מסלול מחדש. ואיך הכי כדאי לצאת אל הכביש המהיר ובדרך חזרה איך חומקים מהפקקים. לרגע תאבדי ריכוז ומיד יעלו ויצופו הרגלים ישנים, עוד תמצאי עצמך נוסעת אל הכתובת הקודמת. זכרי שאת כבר לא שם. שמך נמחק מתיבת המכתבים. ומי זה מהשכנים שגורר כאן רגליים בלילה? ומהיכן בכי התינוק? זהו בכי של תינוק רך בימים. ומי זו האישה מהבניין השני שתמיד נראית מבעד לחלון ותמיד היא לבדה? הו אנונימיות של עיר גדולה. תמיד מבעד לחלון, מרחק עשרה מטרים לכל היותר, לעולם לא אדע את שמה.

גם חתולי רחוב חדשים. כיוונים חדשים לאור בשעות השונות של היום. דרכי קיצור בין החצרות. חוכמת שעות הפתיחה של המכולת השכונתית. המשוגעת החדשה שיושבת על ספסל פינתי ומעשנת סגריה עם כפפות לבנות על שתי הידיים.

אבל אדם בתוך עצמו הוא גר. ובמגירה, אלו אותן הנעליים. שיערות שערי האסוף שארך. הקמטים בזווית העיניים. בקרים למעלה ובקרים למטה. כוסות הקפה. מטלות היום. אותם חשבונות לשלם, גם אם הכתובת שונתה. ובחוץ זה נעשה דומה כל כך. הכל גוגל. הכל סמארטפון. הכל פייסבוק. הכל ארומה. אני חוזרת ומתכנסת פנימה. באלו מילים סדורות אצליח לתאר היטב את פלא החצבים? לא נרדמת. ספר שירים וסיפור זן בתרגומו של יואל הופמן.  שירים של עזרא זוסמן. חלומות שלי  שחור לבן או צבעוני מלילות ראשונים של מעבר. אדם בתוך עצמו הוא גר. ההבל הזה, החולף, הנשמט, השגרתי, הזוהר לרגעים כמו אחוריים של גחלילית ושוב כבה, הסתמי. הוא כל מה שיש. שם התחלתי, הוא שמתגלגל היטב בלעדי, בו אמשיך.

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    יופי טופי. מאיה.כמו תמיד … והשילוב בין היד הכותבת והעין המציצה מתוך העדשה.

    אני לא מסוגל להחליף דירות בתדירות שאת עושה. זה היה מוציא מהאיפוס לשנה שנתיים.

  2. טוב שה"עצמו" הולך איתו תמיד. ממנו – תמיד הכביש נטול פקקים…
    שתהיה לך שנה נפלאה…

השאר תגובה ל שמעון מרמלשטיין ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג