בננות - בלוגים / / משחקי השגרה
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

משחקי השגרה

על מה אפשר לכתוב? שקית ניילון אדומה מתעופפת מאחד המגדלים של העשירים. במקום לנחות אל הרחוב, כדרך כח הכבידה, היא ממשיכה במעוף, משוטטת לה הלאה, בשמי העיר, מביטה על הדברים מלמעלה. ציפור מוזרה , חושבים לעצמם העורבים, בליבי אני קוראת להם, עורבי המתכת

על מה לכתוב? הטירוף הגדול ביותר הוא אולי בהעמדת הפנים של המשך השגרה. להמשיך ולנהוג כאילו לא הכל יכול להיחרב בעוד רגעים ספורים, בכל נקודה נתונה.

ורחמי הגדולים נתונים לנכתשים חיים ברצועת עזה. אפילו הכתיבה אודות צערם, תחת ההפגזות הבלתי פוסקות של צה"ל (מוצדקות או לא מוצדקות, לא בזה העניין), אפילו הכתיבה מרגישה כמו חטא פטרוני ומושחת. באיזשהו אופן מעוות אני גאה בחמאס שמצליח לטרטר מדינה שלמה סביבו. מבין שאין דרך אחרת לגרום לנו להידבר, רק דם אנחנו מבינים

וצחוק הגורל שמכשיר הרדיו ברכב הישן שלנו השתגע ולא חשוב על איזה תחנת רדיו ישראלית תעמוד החוגה, מיד יקפיץ אותה לתחנה אחרת, דוברת השפה הערבית. אפילו כשמתנגן דיסק ניטראלי ששר באנגלית, יפסיק אותו ויחזיר את שידורי הערבית

לפעמים אני נכנעת ומקשיבה, בנסיעה ארוכה צריך אדם להאזין למשהו (לא, לא לפטפוטי הנייד). אם יש מנגינה אני מנסה ואם יש שיחה אני מנסה לראות כמה מילים אני מבינה. סלאם עליכום, עליכום הסלאם, אולי עוד משפט אחד בהמשך: כיפ חאלק? וההמשך אובד..אני מבינה צרפתית יותר מאשר מבינה ערבית. וודאי גם זו השתקפות חלקית של לב הבעיה

אני סוגרת את הרדיו, כדי לא להתפס מזדהה עם האויב. אבל בראש רצות תמונות של אנשים מופגזים ובתים מופגזים מכאן ומכאן. זה נחשב כמו קלישאה אז אני סוגרת את הראש.

ורק הבנות שלי, הן הבטן הרכה. מבינות רק באופן חלקי מה שקורה ואני מודה לאל (באשר יהיה) על כך ויודעת שאני דוחה את הקץ הבלתי נמנע. בלתי נמנע. כל קיץ יש במדינה שלי מלחמה. האומנם בלתי נמנע? תארי לעצמך שהיה מאמץ אמתי לחתימת הסכם שלום בסבב השיחות הממושך האחרון

איך כילדה ספר לי אבי שהוא לחם את המלחמות הגדולות בשביל שלנו יהיה שלום וכשאני אגיע לגיל צבא לא יהיה יותר צבא. דברים כאלה איני מעיזה לשקר לבנותיי. לאבי אני סולחת. אך כעת תורו של הדור שלי. מה אבטיח לבנותיי? את אותה השגרה המרה? אסקפיזם מתוק הנסדק אחת לתקופה?

לא אינני מאמינה שנידונו לחיות כאן על החרב. מדובר באנשים.

וכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, כי כך הם סדרי עולם ולא מוזות יעמידו פנים או ישחקו את המשחק, אז זה כל מה שנכתב, אחרי הפוגה גדולה.

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג