אהבתי את סרטו של אורי ברבש "באר חלב באמצע עיר"

 

 

 

אהבתי את סרטו של אורי ברבש "באר חלב באמצע עיר"

 

לאחרונה צפיתי בעונג נדיר בשני חלקי סרטו של אורי ברבש "באר חלב באמצע עיר". הסרט שודר בערוץ הראשון, אותו ערוץ חסר סקס אפיל ונידח, אשר לאחרונה משנה (כמעט באין רואים) את פניו. עד כדי כך משתדלים שם פרנסי הערוץ הציבורי  שהחליטו להקצות פעמיים תשעים דקות (המון זמן!) לסרט תיעודי שכולו על שירה, הנושא הכמעט-הכי-פחות רייטינגי  בערוצי התקשורת הישראליים לסוגיהם. לאותו מישהוא אי-שם בערבות רוממה שאיפשר בנדיבות את החריגה היוצאת מן הכלל הזו אני  מודה מקרב לבי, (תודה חפה מכל אירוניה), ואולי אפילו אחשוב עליו רגע קטן בפעם הבאה כשאגש לבנק לשלם את האגרה כיאה לאזרחית שומרת חוק (ופראנואידית).

 

שם הסרט "באר חלב באמצע עיר" לקוח משירו הארס פואטי  של המשורר המנוח חזי לסקלי. (אגב, בשנת 2009 לוקטו כל שיריו של חזי לסקלי בספר בהוצאת עם עובד ושמו: "באר חלב באמצע עיר: שירים  1968-1992 "וספר זה יפה הוא להפליא). בפרומו מדקלמים המשוררים נשואיהסרט את השיר, משורר-משורר ושורתו. מה יפה השיר, ומה יפה הפרומו.

 

 

 

שירה
חזי לסקלי

 

 

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.

לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם

לַקִּלְקוּל.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִרְקֹד,

וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵר

מִתַּחַת לַבָּמָה וְנֶחֱרָד

מֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

חֶרֶשׁ אוֹ בִּפְרָאוּת.

לֹא לָגַעַת בַּפַּעֲמוֹן.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם

                        אַנְגְּלִית.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לָנוּחַ, בְּעִקָּר לָנוּחַ.

שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה.

הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹנְפִיטוּרָה

כְּלוֹמַר פְּרִי מֵת וְטָעִים.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת סֻכְּרָזִית

כְּלוֹמַר מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי וּמְסַרְטֵן.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִבְנוֹת

בֵּית-מְגוּרִים

בֵּית-חוֹלִים

בֵּית-סֵפֶר

בֵּית-סֹהַר

בֵּית-כְּנֶסֶת

אַךְ הִיא מַעֲדִיפָה

לְגַלּוֹת

בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִישֹׁן, לִישֹׁן וְלַחְלֹם עַל שִׁירָה.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִשְׁכַּב, לִשְׁכַּב וּלְדַבֵּר מִתּוֹךְ

שֵׁנָה.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּרָה

בָּאֲדָמָה

וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הַמֵּתִים.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְטַפֵּל בְּחוֹלִים.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ,

                     לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ,

לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ,

לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת.

 

 

ברבש מביא את סיפורם (אך בעיקר את שיריהם) של 14 משוררים ישראלים צעירים. מלבד היותם משוררים המחוייבים בכל מאודם לכתיבתם אין ביניהם מן המשותף, ורובם אינם מכירים זה את זה, וטוב שכך. שירה מטבעה היא מאוד פרטית, וקבוצות שירה הן תמיד מעט חשודות בעיניי.  ברבש  קושש את משורריו מכל קצות הארץ (בכל מובן של ביטוי זה): פקיעין, גוש עציון, תל-אביב, ירושלים, דימונה, מעלות, שדרות, אפרת.

 

השוני ביניהם אינו (רק) גיאוגרפי. הם שונים זה מזה עד כמה שבני אדם יכולים להיות שונים. במפתיע מאחדת השירה ביניהם: לכולם ללא יוצא מן הכלל מסירות אין-סופית למעשה הכתיבה, הסרט מעביר לצופה את התובנה שאיש מהם לא בחר להיות משורר: השירה בחרה בהם. אין ספק שאין כל רווח (חומרי או אחר) בהיות איש צעיר משורר, אך נראה שאין לו שום ברירה אחרת. זה משהוא שקורה לך ואין שום כוח בעולם שעשוי (או עלול) להניא משורר משירתו. אפילו לא בישראל  הקרתנית של 2012. כל הדמויות המשוררות לפנינו נחנו בחשיבה מעמיקה על כל דבר כמעט, בעודף רגישות (בעיקר כלפי עצמם ודל"ת אמותיהם),ובהמון המון כישרון.
 

ומי במשוררים?  מתנחלת בהווה שנותקה מגוש קטיף בעבר (סיון הר-שפי), צעירה לסבית דתלש"ית (יעל משעלי) החולקת את חייה עם טרנסג'נדר שגם  הוא במשוררים  (אילי אבידן אזר), איש חובש כיפה מן הקיבוץ הדתי ניר עציון (אליעז כהן) , צעיר פלשתיני (מרואן מח'ול), משוררת תל-אביבית החיה עם בן-זוגה המשורר שאשתו הראשונה מתה (אורית גידלי ואלכס בן ארי), משורר תל אביבי שמוציא לאור כתב עת לשירה (רועי צ'יקי ארד), נסיכה תל אביבית (נועם פרתום) מוחצנת, ומשורר המתלבט בין זהותו כיהודי לבין מורשתו הצפון אפריקאית (אלמוג בהר).

 

 

אורי ברבש אוהב את משורריו. המיקרופון הזה, המצלמה הזו הם שלהם לחלוטין. ברבש מפרגן להם, מתענג לשמוע אותם מדברים או משוררים את שיריהם, ובשום מקרה לא מנכיח את עצמו, ולא מבקר (גם כשלפעמים נאמרים משפטים מאוד בוטים/מקוממים/ או סתומים ולא מובנים). נראה שתוך כדי עשיית הסרט הוא  גילה עולם שלא הכיר קודם לכן, עולם שרוחש אי שם בשוליים של הישראליות, והוא מתמסר לגילויו זה בנפש חפצה. אולי זו  הדרך היחידה לעשות סרט מסוג זה שנושאו הוא די אזוטרי, זר ומוזר עבור רוב רובם של האנשים בכלל, ושל העם היושב בסלונו הציוני יותר או פחות וצופה בטלויזיה מכורסתו הנוחה.

 

 

אין בסרט ניתוחים ספרותיים מלומדים של חוקרי ספרות, וחסרונם בהחלט מבורך. כמו כן אין כמעט משתתפים שאינם המשוררים עצמם. דמויות נוספות מופיעות רק לעיתים נדירות: כאשר ילדי המשוררים או בני זוגם חוצים במקרה את הפריים, או המשוררים קוראים את שיריהם לפני קהל במועדון כלשהוא, או בגינה ציבורית או כיכר עיר. המצלמה עוקבת אחר תגובות של אנשים בקהל, אך  ברור שהמשורר הקורא את שירו הוא העיקר, ולעתים  אף לא הוא אלא  שירו.

 

 

התרגשתי לגלות משוררים טובים באמת, כאלו שלא נופלים ממיטב משוררנו. כך למשל סיון הר-שפי, בחורה נחבאת אל הכלים ומקסימה לגמרי המתגוררת אי שם בארץ המתנחלים אשר  מעבר להררי החושך, מתהלכת  בתוך נוף קדומים מרהיב. שיריה לא נופלים באיכותם בשום מובן  מאלו של דליה רביקוביץ, או אפילו רחל. סיון  היא  בעיני  קצת כזלדה בת המאה העשרים ואחת : אישה דתיה, עטופה בשמלה ועטויה בכיסוי ראש שמתחתיו גועשת נפש רומנטית וסוערת שהיא אף ארוטית לעיתים. היא אוצרת בחובה סתירות פנימיות לא מבוטלות, אך  חיה עימן  בשלווה סטואית, כאילו אין מובן מזה בעולם. מסתבר שאת עבודת המאסטר שלה היא עשתה על שירתה של יונה וולך, ומבחינתה אין כל פליאה בעניין הזה. הזיווג שלה ושל יונה וולך הוא לגמרי טבעי מבחינתה.

 

"אָז אָשִׁיר אַחֶרֶת

לֹא כְּאוֹתָהּ שׁוּלַמִּית מְהֻגֶּנֶת (שֶׁהָיְתָה קְצָת מְנֻמְנֶמֶת וּקְצָת קְלַאפְטֶע)

אָז אֶפְשֹׁט קְלִפּוֹתַי

וְיָדִי עַל הַדֶּלֶת

ֶלְחַשׁ:

אֲנִי עֵרָה וְלִבִּי עֵר

הִשָּׁאֵר."

(כמה שורות מתוך ספרה של הר-שפי "תהילים ליום רעש")

 

משוררת נהדרת ואישה מרהיבה היא אורית גידלי.   אישה שחיה בתוך סיפור חיים מאוד מורכב, כותבת ומספרת ללא שום גימגום  על אשתו המתה הראשונה של בעלה (היא התאבדה). את הבעל האלמן היא  "ירשה" יחד עם ביתו ויחד הם מגדלים אותה ואת ילדיהם המשותפים במה שנראה כאידיליה. את הסיטואציה הלא-טריביאלית הזו  מתארת אורית גידלי  כ"פצע מתוכו נולדה משפחה".

 

כל הזמן אני יושבת איתך  (אורית גידלי)

 

 

כָּל הַזְּמַן אֲנִי יוֹשֶׁבֶת אִתְּךָ,

כָּל הַזְּמַן בְּמִין הֲגִיָּה מִתְמַשֶּׁכֶת,

לַמְרוֹת שֶׁאֵיזֶה זָר הִטִּיל בִּי כִּשּׁוּף,

וְעַכְשָׁו אֲנִי יָפֶָה לֹא רַק בִּזְכוּתְךָ.

 

כָּל הַיָּמִים שֶׁאֲנַחְנוּ בְּיַחַד

 

מִצְטַבְּרִים מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ מְעִילִים,

דַּוְקָא כְּשֶׁנָּחוּץ לָנוּ חַלּוֹן פָּתוּחַ.

אַל תֵּלְכִי, אַתָּה אוֹמֵר.

לֹא אֵלֵךְ, אֲנִי אוֹמֶרֶת,

וְסוֹגֶרֶת עָלֶיךָ אֶצְבָּעוֹת.

 

שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל יָדֵינוּ נִצְמָדוֹת

 

לְצַיֵּר אֵינְסוֹף מְהֻסָּס,

וַאֲנִי מַפְקִידָה בְּךָ שׁוּב אֶת הַתָּמִיד

אֲבָל הַפַּעַם נִזְהֶרֶת.

 

תִּרְאֶה, אֲנִי אוֹמֶרֶת,

 

נועם פרתום היא נסיכה תל-אביבית (כמעט) מוכתרת. לא שמעתי את שמעה עד כה, אך מסתבר שהיא דמות מוכרת בסצנה תל-אביבית מצומצמת (מאוד! וטוב שכך) שעד כה היתה סמויה מעיני (כמו גם מעיני אורי ברבש). אנו רואים אותה במועדון מדקלמת את שיריה. היא מאוד בוטה, אקסארווגנטית, מצליפה מילים קשות לכל הכיוונים בכישרון רטורי מרשים, כולה תנועות ידיים מוגזמות ושפתון אדום-לוהט  ולא, לגברת הזו אין אלוהים.

 

ראו למשל שירה זה המתכתב עם יונה וולך, ולדעתי לא נופל ממנו.

 

לאלוהים אין קול מתוק/ נעם פרתום

 לאלוהים אין קול מתוק.

יונה וולך שיקרה.

נגינת הסקסופון הגרועה שלו

מהדהדת בכל חדרי-שמים

ויורדת עד למטה

להחריש את אוזניי.

וגם הוא משקר.

שקרים גסים ופשוטים

של זקנה קשקשנית, ללא הכרה,

להדיר את שנתי.

מחליף איתי שקרים של חול תוך כדי שאני משתינה בשירותים ציבוריים

והוא עומד מחוץ לדלת התא,

ונותן בפי שקרים של קודש כשאנחנו בטיול ג'יפים בהרים,

נשארים ערים כל הלילה – משתכרים, מדברים,

והשכם עם הזריחה מנגנים בגיטרה ושרים.

אלוהים ואני נאהבים ותיקים.

בערבי שישי הוא שורק במכוניתו מחוץ לחלוני,

אני מזנקת בטיל למושב לידו,

ואנחנו יוצאים לסיבוב בעיר.

יש לו קבריולט גג נפתח בצבע מטאלי-טורקיז מטמטם

שכל הבנות מסובבות את הראש

וכל הבחורים חוטפים ת'ג'ננה ומקללים,

והוא לועס מסטיק בטעם מנטה חריף

ומסריח ממפלי ניאגרה של זיעה.

אלוהים מתגנדר כמו איזה שיח סעודי.

שם על עצמו חולצות משי צבעוניות חושפות-חזה ושרשרים,

ומושח את הבלורית שלו בברילנטין כאילו הוא מינימום אלביס פרסלי.

וגם גוף מתוק אין לו, שתהיו בעניינים.

גוץ קצת מגושם עם עיניים אטומות ומחושלות כמו שני מטבעות ניקל,

שיערות בגב וכרס בירה שמנה –

לוק שיצא מהאופנה לפני לפחות שלושים שנה.

ציפיתי מיונה לטעם יותר טוב בגברים,

עם הכמויות שהיא הזדיינה.

ועדיין, אני מודה, גם אני משוגעת עליו.

מגרגרת לקול נהימת המנוע,

מסתחררת ממהירות הנסיעה ומהרוח שמדגדגת את העורף ומשחקת לנו בשערות.

אחר-כך, בחדרון של מוטל זול עם מצעי קטיפה ו"וויו" לים

(ליד כלבו שלום)

אנחנו עושים אהבה.

כשאלוהים גומר הוא רועד מעלי ככה,

שאני לא רואה בעיניים, בקושי שומעת, בהתקף אסטמה מתקדם, לא יודעת מי אני בכלל.

אלוהים מתלהט כמו הלפיד האולימפי, נוהר כמו חמור, עוטה שריון קשקשים של אבירי השולחן העגול,

מדבר גסויות כמו רוכל בשוק, מלחית כמו כלב

גשם חומצי דופק בתריסים, זורם בין ירכיי

שנינו מפרכסים, מעבירים זרמים חשמליים כמו טרנזיסטורים מקולקלים,

מעוותים פיות – דגים קפואים בוויטרינה

וכשהוא לופת לי את היד, חזק,

אני נמחקת לכמה שניות במכה,

כמו צ'רנוביל.

אלוהים הוא הגבר הכי דוחה בעולם.

יורק סמוכטות, מפצח גרעינים וזורק את הקליפות מהחלון,

לא שוטף ידיים אחרי שהוא מחרבן, נוחר בשנתו, עוקף מימין,

מפלח שוקולדים במשקל מהסופר, מסומם מויטמין פי,

מחלק את מתנות היומולדת שלו לקרובי משפחה בראש-השנה.

קריזיונר, עצלן, מכור לפורנו, בלי שאיפות בחיים.

בבתי-קפה הוא מתווכח עם מלצריות על דמי-אבטחה שבא לך למות,

ובסוף בשביל הפרינציפ הוא עוד מעז לא להשאיר טיפ.

אלוהים בחיים לא יטמין לך איזה שוקולדצ'יק מתחת לכר, או פתק רומנטי ליד המיטה,

ובטח שלא ייקח אותך לארוחת-ערב ככה פאנסי, להתפנק.

וכשאת איתו בבריכה השכונתית תמיד הוא חייב להשתופף כמו איזה אורנג-אוטנג מהג'ונגל,

כדי שכל עם ישראל, כולל המציל והזאטוטים שמשתינים ברדודים, יראו לו ת'חריץ.

אבל מה, אלוהים הוא גבר שבגברים.

ס'תומרת, יונה, איך מסבירים את זה?

מה את לא נותנת בשביל כמה שניות כאלה –

צ'רנוביל

 

יתכן שנועם פרתום פרועה ומחוספסת, ואולי עוד כמה סופרלטיבים לא ממש מחמיאים, אך כשהיא מספרת לברבש על מותו של אביה בהיותה ילדה  בת 15 (נועם ואמה נוסעות לבית החולים ומפספסות את רגע מותו) אני מבינה שהיא ילדה-אישה רגישה ומבוהלת, שמתגעגעת לאבא, והיא מסתתרת מאחורי מילים קשות. יום אחד היא תחדל להסתתר, ונראה שכולנו נרוויח מכך. אך גם היום היא משוררת נהדרת. לא רק הבטחה.

ואם אנחנו כבר כאן, אז עוד משהוא קצר של אותה נועם:

"..בוא נשרוף את חנויות הספרים
את
סטימצקי
ואת צומת-ספרים
ואת צומת-ספרים
ואת צומת-ספרים
נצית את הרשת בכל אחת משלוש הקומות
ובמקום נעמוד על ארגזים הפוכים
ונקרא שירה בקול בחוצות.
נעיף אותה לאוויר כמו אבקנים בשדות.
ועל תל האפר והחורבות,
בלהט הסנטר המתאכל, נעשה מסיבה…" (מתוך: כרוז תשובה מס' 1 למשוררים זקנים (ע"ע אהרון שבתאי)/ נעם פרתום ).

 

וכאן נועם ביו-טיוב נותנת את ה– shaw  שלה:

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=BoA5MPtSTGA

 

בזכות שמו של הסרט "באר חלב באמצע עיר" אהבתי אותו עוד לפני שראיתי אותו. שמחתי לפגוש שורות מוכרות, שעשויות לזרוק את מי ששם לב אליהן  למקום אחר (או אולי לבאר אחרת), ובמיוחד כשהן מבזיקות לפתע  בתוך לוח השידורים המשמים של הטלוויזיה.  ביטוי שכולו  פיוטיות ושבתיות בים עכור של חולין. אני שבה וקוראת את השיר של לסקלי, המדבר על שירה, מה היא חייבת ומה היא יכולה :

 …אַךְ הִיא מַעֲדִיפָה

לְגַלּוֹת

בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר…

 

אבוי,  אין שום סיכוי  שזה יקרה.  אין בכלל דבר כזה באר חלב, ובטח לא באמצע עיר. באמצע  עיר יש אוטובוסים ועשן וכספומטים  והמוני אנשים ממהרים לדרכם ולקניותיהם, אך באר חלב?!  ממש לא!. אני לא יודעת אם אורי ברבש חשב על העניין הזה  של שם הסרט עד כדי כך, אך אולי בא סרטו ואומר (שר) לנו: אולי אין סיכוי שתהיה כאן באר חלב באמצע עיר, אך בכל זאת, תמיד יהיו כאלו שינסו…ואת אותם אלו, ארבע-עשר אנשים צעירים הוא מגיש לנו בסרטו על מגש של אהבה.
 

ברור שסרט זה – הן ליוצריו, הן ל"כוכביו"  והן לצופים בו הוא סוג  אסקפיזם טהור, במנות גדושות, כמעט על גבול החטא,  לישראליאנה  מסוכסכת הדעת בה כולנו מדשדשים. והרי זהו סרט על שירה.  מעבר לאסקפיזם המובן מאיליו זהו סרט על טוב. על משהוא טוב שקורה פה ושם בארץ ישראל, ורק מתי מעט הם היודעים על כך. (אולי לשאר פשוט לא אכפת). אני תוהה אם בזכות הסרט עשוי מספרם של אותם מתי מעט לתפוח מעט. כנראה שלא.  בסיום הסרט המשכתי לשבת, בוהה בקרדיטים (הצלחתי לזהות רק את אחת מיוצרות המוסיקה,שירה קרנר, היא וכל האחרים לצידה עשו עבודה רגישה ונהדרת). וכך מצאתי עצמי  מאושרת אושר קטן מול מסכו טטול הסקס-אפיל  של הערוץ הראשון,  ואם אורי ברבש היה  בסביבה הייתי מחבקת אותו.