הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

פוסט נוסף לסיום הלימודים

מסיבת הסיום של כיתה ב' היתה בעצם מסיבת סיום ספר בראשית. מכל מסיבות הסיום שנכחתי בהן, זו היתה הקסומה מכל. הילדים עמדו על הבמה ושרו בקולם עצמם – בלי טייפ שלא נותן לך לשמוע אותם. הם שרו רשומות של שמות, מאדם הראשון ועד דוד מלך ישראל. הם שרו שמם של ספרי התנ"ך, מבראשית עד דברי הימים. והם דיקלמו פסוקים, בפתיח ...

קרא עוד »

פוסט לסיום הלימודים

מדוע יש בית ספר אם יש דבר כזה חוגים? כך שאל אותי בן השבע (המסיים כעת כיתה ב' בשעה טובה). ומה כבר יכולתי לענות לו? שזול יותר ויעיל יותר להושיב שלושים-פלוס ילידם במקום אחד עם מורה אחת (שמתחלפת מדי פעם) במשך כמה שעות טובות ביום מאשר לארגן משהו אישי ומעשיר ומלמד יותר כמו הדבר הזה שקוראים לו חוגים. זה הכל. ...

קרא עוד »

הבעיה עם ספרים

בן ה-11 באמצע לקרוא הארי פוטר. פתאום הוא ניגש אלי ואומר: אמא, את יודעת מה הבעיה עם ספרים? את לא יכולה לברוח. עם סרט, למשל, אם זה מפחיד או משהו, אתה יכול לעצום עיניים או לרוץ החוצה. אבל עם ספר, אתה חייב להישאר ולקרוא כל מילה ומילה. עינוי.

קרא עוד »

ל"ג בעומר התשע"ז

בתי שאלה אחיה בן השבע איך היתה המדורה של הכיתה שלו. הוא ענה שהיה כיף אבל הבנים עשו הכל – "רצנו, גנבנו קרשים, הבאנו, שמנו על המדורה…." זה מדהים, כשחושבים על זה, כמה מהר הם מעקלים את התפקידים המגדריים, הרי אין הבדל פיזי בין הבנים והבנות בגיל הזה.

קרא עוד »

יום השואה התשנ"ז

היום הגשתי עדויות ליד ושם על שם הוריה ואחיה של סבתא שלי מצד אמא, חנה לבית גרב. מכולם, רק לסבתא שלי יש קבר וחשבתי שבכך ניתן להעניק גם ליתר בני המשפחה מעין קבר ולכל הפחות, מעין מצבה: לייב (אריה לייב) ושפרה גרב וילדיהם בריל, צילה, הרשל ולאה — ובני זוגם ובניהם, שאפילו את שמם אינני יודעת וגם על עצם קיומם ...

קרא עוד »

תהילתו

סבא שלי מצד אבא היה מחסידי גור ולמרות שלא חי בתוך אותה קהילה רוב חייו, הוא נשאר מאד קשור אליה. אני, לצערי העמוק, מעולם לא הכרתי אותו, אולם גדלתי על ניגוניו. מישהו פעם אמר לי שהניגונים של חסידי גור הם פחות מנגינות מאשר מוראלים. אינני יודעת לומר אם זה נכון באופן כללי אבל בידי לאשר שה"אחד מי יודע" שלנו בליל ...

קרא עוד »

לציטוט 2

"אני מקריח באופן לא מדויק ולא סימטרי ובשום שלב אני לא מתכוון לגלח את הראש. אני חושב שבישראל יש את אחוז המתקרחים הגבוה ביותר שעושים כך. בעיני זו קרחת קשוחה, שמנסה להסתיר את הפחד, הקורבנות, הפסיביות, החולשה." חנוך פיבן, מוסף הארץ, 27 בינואר 2017, עמ' 74.

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר