בננות - בלוגים / / על חרטות על אימהות
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

על חרטות על אימהות

בשבת קראתי את הכתבה בעיתון "אני מתחרטת שאני אמא", על מחקרה של ד"ר אורנה דונת על נשים שמתחרטות על כך שילדו.*

 

לא ברור לי מדוע בחרה החוקרת להתמקד בנשים בלבד. זאת אומרת, ברור לי שהלחץ להוליד ושהטענה שהורות מהווה המצב הטבעי אם לא הסיבה הבלעדית לקיום, מופנים ככלל הרבה יותר אל נשים מאשר אל גברים. ובכל זאת, אני חושבת שההתמקדות של החוקרת בנשים בלבד מצערת, מכיוון שהיא פועלת בתור מעין תימוכין לגישה הלא מאוזנת הקיימת.

 

למעט העניין הזה, ממה שקראתי, מדובר במחקר חשוב מאד. חשוב שקולם של הורים שמתחרטים על החלטתם להיות הורים יישמע, עם כל הקושי הכרוך בכך. חשוב שייוודע בציבור שלצד קולות החרטה על כך ש"לא עשיתי ילדים כשיכולתי", ישנם קולות הפוכים. וחשוב מכל שלא ייוולדו עוד ילדים בניגוד לרצונם של הוריהם. ללא ספק, מדובר בעוול נוראי. מי מאיתנו היה רוצה להיוולד תחת נסיבות אלה?

 

בתוך כך, חשוב גם ליצור שיח המכיר באפשרות של קיום פורה עלי אדמות גם ללא ילדים. השיח האלטרנטיבי עלול להניב מצבים מחרידים, והיו דברים מעולם. מי לא מכיר סיפורים על גברים שברחו מן הבית מיד לאחר הלידה ולא חזרו? לנשים, אמנם, קשה יותר לברוח אבל מי לא מכיר סיפורים על רצח ילדים בידי אימותיהן (לא עלינו) ועל התאבדויות של אימהות (לא עלינו) וניתן להניח לפחות לפעמים קשר בינם לבין החרטות המתוארות בעבודת המחקר הנדון. 

 

והנה עוד סיפור מצמרר מדי מן העת האחרון: לפני זמן מה פגשתי אישה שנראית מבוגרת מאד. אינני יודעת מה גילה אבל לי היא נראית מעל שבעים שנה לפחות. אז תדעו לכם שהיא אמא (יחידנית) לילדה בת חמש – "ילדת הפריה" לדבריה, ילדה יפיפייה, אני חייבת להוסיף, שמסרבת בתוקף לצאת מראשי. איזה סוג של קיום מצפה לבובה הזאת? מי מאיתנו היה רוצה להיוולד תחת נסיבות אלה?

 

אנשים מצביעים על טכנולוגיות הפריון למיניהן בגאווה – היום כבר אפשר להוליד למרות הטבע, אז למה לא? אבל צריכים לזכור שטכנולוגיות פריון כוללות גם כאלה שמאפשרות הימנעות מהולדה ואין מקום מתאים יותר לשימוש בהן מאשר בקרב אנשים שלא רוצים ילדים. אדרבא, חייבת להיות לגיטימיות ואף הערכה להחלטה אמיצה זו, בנימה של – just say no.

 

מעולם לא התייחסתי לכך שיש לי ילדים כדבר מובן מאליו. גם לא לכך שהם מתוקים ומקסימים. ובכל זאת, למדתי לקח חשוב מן הכתבה על נשים שמתחרטות על כך שילדו. למדתי שלא מספיק שאני כל רגע מודה לאל על כך שנתן לי את הילדים האלה, כל אחד ואחת מהם ברכה. אני צריכה גם להודות על כך שאני מודה עליהם. זה לא דבר מובן מאליו.

 

 

* יניב משיח, "אני מתחרטת שאני אמא", ישראל היום, 12.11.2014

 

http://www.israelhayom.co.il/article/233291

 

 נ.ב. כאמור, קראתי את הכתבה בשבת אחה"צ. הילדים הגדולים בילו עם חבריהם בחוץ ובעלי ישן. אני ישבתי ליד שולחן השבת עם קערה של משהו ולשני צדי, הבנים הצעירים – כל אחד עם ספר וקערה משלו. תענוג. כשסיימנו, הלכנו לשחק מחבואים. אני התחבאתי מאחורי הדלת בחדר האמבטיה וחשבתי שימצאו אותי מיד אבל זה לקח להם זמן. אני לא אחת שאוהבת משחקים בדרך כלל, עניין זה חוסר סבלנות מובנה. אבל שם, מאחורי הדלת, מצאתי את עצמי פשוט נהנית מהמתח הידידותי, ובוודאי מן הצחוק שהציף אותנו לאחר מכן. THANK YOU, GOD.

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר