הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אזהרה: כאן לא ביקורת על ספר – את הספר טרם הצלחתי להשיג (בשלושה חנויות ספרים, מזמינים לי אותו). אם כן, למעשה, הרשימה הבאה מהווה ביקורת על ביקורת על ביקורת על ספר.
ניתן ללמוד הרבה מן ההערות הנזעמות שהניבה (הגרסא האינטרנטית של) הביקורת של אנה הרמן על ספרה של הדסה יובל, "אמא שלי תמיד ממהרת" (10.10.14). כמוסבר שם, מדובר בסיפור על ילדה קטנה בשם נועה המתארת מנקודת מבטה איך זה להיגדל על-ידי אמא ש"תמיד ממהרת" ועמוסה, בין השאר, בהכנות לצורך יציאתה למשרד; בביצוע מטלות הבית; בטיפול באחיה הקטנים; בישיבה מול המחשב; בבהייה בחדשות; באכילת סלט (גם לאכול זה אסור?); ובעיקר, בדיבורים בטלפון. בתוך כך, מדי יום, מכינה אמא לנועה לארוחת הבוקר בגן כריך עם גבינה צהובה "כמו שאת אוהבת" אלא שנועה בהחלט לא אוהבת! המשך הסיפור עוסק במאמציה, המוצלחים בסוף, של נועה לגרום לאמה להכין לה פיתה עם חביתה, כמו ששירה, חברתה לגן, מקבלת.
על מה יצאה חמתם של הקוראים, ואם לשפוט לפי תוכן הדברים, של הקוראות בעיקר? בראש ובראשונה, אלה זעמו (ובצדק, לדעתי) על העדרו של האבא, בנימה של: "עוד פעם רוצים שנשב בבית? ומה עם אבא של נועה? למה הוא לא מכין לה כריך?" הזעם לא שכח כשגילתה אחת המגיבות שמי שאכן מכין את הכריך הנחשק בסוף הספר, הוא לא אחר מן האב הנעדר, ואם זה אכן נכון – שוב אני מדגישה שטרם הצלחתי להשיג את הספר עצמו – יש בהופעתו בתור האביר על הסוס הלבן מן המרגיז עד מאד.
עוד נטען בתגובות כי "זו בכלל לא ביקורת אלא תיאור של הספר" אלא שבין השורות נדמה לי שניתן לשמוע דברי ביקורת. הרמן מתארת את הספר בתור "סיפורם הטרגי של הילדים ה'מתוקתקים'. אותם ילדים, הרבים כל כך בימינו, המבלים את מרבית שעות יומם, מגיל צעיר מאוד, הרחק מהבית, בחיק 'מסגרות' שונות, ובשובם הביתה, אל חיק הוריהם היגעים מעבודתם הקשה ומעומס מטלות החיים, 'מתקתקים' אותם הוריהם תקתק והלוך אל עבר דממת השינה." ומעניין לציין שבין כל הביקורות על הביקורת, באף אחת מן התגובות לא הופיעה הכחשה בדבר קיום "תופעת הילדים המתוקתקים" — אם כי רק מעטות התייחסו לעצם העניין ואלה נטו להאשים את "השיטה" ובפרט, את "הקפיטליזם."
באשר לעצמי, אינני בטוחה שהקפיטליזם לכשעצמו הוא מקור הבעיה. באופן היסטורי, ילדים סבלו ועדיין סובלים מהזנחה – נפשית ו/או חומרית — גם תחת שיטות כלכליות אחרות. מעבר לכך, אין ספק שהספר מפנה אצבע מאשימה אל מעמד כלכלי ושמא קבוצה חברתית מאד ספציפית (אמה של נועה מטופחת תמיד עם שיער קצוץ ובגדים יפים – צפון תל-אביבית, במקרה?). אך ברור שכמה שחייה של גיבורת הספר וחבריה "המתוקתקים" קשים, אין ספק שאלה לאין ארוך טובים יותר מילדים שנאלצים לצאת מדי יום לבית הספר ללא כריך בכלל (שלא לדבר על אלה שאינם זוכים להגיע לבית הספר בכלל).
אם כן, לו אני הייתי מאשימה את השיטה, הייתי מצביעה, למשל, את ההחלטה של המדינה להשקיעה את הסכומים הגבוהים בעולם בטיפולי פוריות ובה בעת להזניח את תחום הטיפול והחינוך של ילדים שכבר נולדו. במציאות הקיימת בישראל, מסגרות טיפול וחינוך סבירות עולות הון תועפות ומכאן המקום להניח שרצונם של הוריה של נועה להעניק לה ולאחיה חינוך מן הסוג הטוב/המחבק/המטפח, הוא אשר מסביר, לפחות חלקית, את העומס שבו הם מתקיימים.
עוד, הייתי מפנה אל הגורמים הרבים בחברה שלנו שמתעקשים להציב את ההורות — בעיקר אך לא רק עבור נשים — בתור יעד ומשאת נפש עד כדי חוסר ברירה בעניין. ללא ספק, אווירה זו מביאה לכך שגם אנשים שלא ממש מתאימים ו/או מתחשקים לגדל ילדים, דוחפים את עצמם אל תוך המצב הזה, ולבי יוצא אל הילדים האלה.
אולם, גם מבלי ללכת לקצה הזה, הבה נודה בקיום מציאות בה כולנו, גברים כנשים, מביאים לעולם ילדים ובה בעת מתקשים, מסיבה זו או אחרת, במידה זו או אחרת, לפנות להם זמן מזמננו היקר. לעניין זה, נראה לי כדאי להזכיר לעצמנו מדי פעם שישנה קורלציה ברורה בין הטיפול שילדים מקבלים מהוריהם, לבין הטיפול שאלה יעניקו להוריהם בבוא ביום, בהיותנו מבוגרים.