לכל מאן דבעי

מדי פעם כאשר אני מתהלכת ברחוב, אתם עוצרים בקרבתי ומורידים את החלון וצועקים לכיווני, "תגידי, איך מגיעים לשם ולשם?" ואני, בגלל שאני נחמדה ולמרות שאני ממהרת וגם מעוצבנת כי לא אמרתם סליחה, אני נעמדת ועונה לכם, "נדמה לי שנוסעים לכאן ולכאן…" ואני מראה לכם את הדרך בידיים – כי תמיד קשה לי עם ימין ועם שמאל – עד שתגיעו. ואתם, לא אחת עוד בטרם סיימתי את המשפט האחרון ולעתים גם מבלי לזרוק לעברי תודה, אתם בורחים ממני במהירות האור אם בהתאם להוראות. וברגע הזה ממש, בשנייה שבה כבר לא תוכלו לשמוע אותי, אני מבינה לפתע שהתבלבלתי, שטעיתי וגם שהטעיתי. אוי למחשבה שהולכתי אתכם שולל! זה לא שאני אכולה עד העצם. ממילה ברור לי שבאיזשהו מקום כבר שילמתי את המחיר על הטעויות שלי, זאת אומרת, עם כל הקללות שדמיינתי אתכם משגרים לעברי בהמשך הנסיעה שלכם. ובאשר לחוסר הנימוס הבסיסי שלכם – סליחה? לא לומר סליחה ותודה? – על דבר כזה לא צריך לעבור בשתיקה. ועדיין, אני סוחבת איתי את המקרים האלה וכעת, לפני יום הכיפורים הבא אלינו לטובה, אני מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לבקש מכם סליחה ומחילה ומפצירה בכם שתאמינו לי שזה ממש ממש לא היה בכוונה ואף מאחלת לכם שנה טובה וגמר טוב.

אומי