הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

לך תדע

בין השבעה עבור אימי לשבעה עבור אבי, שמתי לב להתפתחות שהתרחשה בברכת מבקרי התנחומים. בשבעה הראשונה השתלטה "המקום ינחם אתכם…" אבל בשבעה השנייה התגלתה נטייה ברורה להדביק אליה בסוף "שלא תדעו עוד צער." כשחושבים על זה, "שלא תדעו עוד צער" היא מסוג הברכות שעושות טובה יותר לאומרן מאשר לשומען, הרי יש רק דרך אחת וודאית לחיות ללא צער והיא למות. ליתר ביטחון, אולי כדאי להשיב בברכת "כל המברך יבורכך".

  

תגובה אחת

  1. רבקה ירון

    האמת? כל האמת? אך ורק את האמת?
    אז ככה:
    השבעה עבור אמי הייתה בתקופה שבה טרם חגגה <נשמע נורא, אבל ככה זה> הַתחרוּת בין שתי משפחות השכול העיקריות והיוקרתיות בארץ – הלא הן משפחת השכול של קורבנות וניצולי השואה ומשפחת השכול של צה"ל. אנחנו חילוניים, כך רוב המבקרים, ומילות הטקס היו: "משתתף/ת בצערכם". פה ושם היה "המקום ינחם אתכם".

    השבעה עבור אבי הייתה כבר בימים קרובים לאלה – תחרוּת פרועה בין שתי משפחות השכול הנ"ל, אבל לא רק:
    ה"משתתף/ת בצערך" נשמע, היה "בסדר". די מהר התפתחה הַתחרוּת למי קשה יותר, מי יודע צער מהוּ וכד'.
    בפנייה ישירה אלַי, זה היה ככה:
    "אַת יודעת מה זה צער?! אַת יודעת מה זה כאב?! אני [אנחנו] יודע/ת [יודעים] מה זה צער! מה זה כאב אמיתי! מה זה זוועה אמיתית! [נא להשלים את החסר]. איזו *זכוּת* יש לך בכלל לדבר על צער?!?!?"
    כשקרה שישבו באותו רגע אלה עם אלה, אף ביניהם – בין בני שתי משפחות השכול – לא היה שונה בהרבה.

    ליתר ביטחון, כדאי להימנע מ"השתתפות בצער" מצד הידידים, מכרים, חברים לעבודה וכיו"ב, ולקיים את השבעה רק עם בני המשפחה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר