הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
קחו את הדוגמא הבאה. כשהייתי בין תואר שני ושלישי, נסעתי לאמריקה כדי להיבחן לקראת קבלת "תעודה ב(מה שכונה אז) לימודי נשים." זאת היתה מסוג הנסיעות שבהן את במטוס יותר שעות מאשר על הקרקע. בתוך כך, החלטתי לקפוץ לומר שלום לפרופסור אחת שלי, שהיתה חדשה יחסית לפקולטה כשלמדתי שם ושהיתה אז גם מאד נחמדה. חיכיתי בפרוזדור ליד דלת משרדה, ממנה יצאו ונכנסו אנשים שונים, אשר מדי פעם העבירו אלי מסר ממנה שעוד מעט תראה אותי, אבל אחרי כשעה וחצי הלכתי. הנטייה הזאת, להתייחס — שלא לומר לומר שלום — רק אל אותם אנשים מהם עשויה לנבוע תועלת, יש להניח שהיא תכונה אנושית טבעית אך לא ממש חיונית. מכאן שאם היא קיימת בשפע במקום מסוים, אז יש שתי אפשרויות: או שאנשים בעלי אותה תכונה נוטים להתאסף במקום הזה או שהמקום הזה נוטה להוציא את התכונה הזאת מבני האדם השוכנים שם. וזה החשש.
אוח…מעצבן טיכו…אבל זה לא "המקום" שנוטה להוציא את זה אלא זה סתם פנקסנות ופרשנות שגוייה למילה אסרטיביות…או לא יודעת…זה בכל אופן רע…
זאת נטיה שנגררת לעוד דברים, כי בלי קשרים מי אתה, והזמן שהוקצב צריך להיות מנוצל נכון.
אני מכירה אנשים שפונים אליך בשיחה לפי טיב המידע שתמסור או הקידום, והם התקדמו יפה מאד.
אני יודעת שחלקם הגיעו ממקום לא טוב, והחליטו להתקדם למרות הכל ולהגיע לאן שמי שהיו לו יותר סיכויים הגיע.
לסיכום: אסור לנו להיות שיפוטים, אבל מין הסתם, מאד בודד שם למעלה.
להיות ב'ממתינה' די משפיל.
ובכל זאת, מי יודע מה קרה (לה, אִתה) שם באמת?