איך הגעתי

 על-סמך הנתונים האישיים הבאים הגעתי למסקנה שלא שווה לי לחפש את דרכי במסלול העינויים שעשוי במקרה הטוב והנדיר להוביל לתקן באקדמיה: אני אישה (1) ; אני פמיניסטית (2) ; אני אם לחמישה (ב"ה) (3) ; אני פמיניסטית (4) ;אין לי אמא שאולי היתה יכולה להקל קצת בקשר לנתונים המוזכרים לעיל ; אין לי אבא שהוא פרופסור; אני מבוגרת מדי לצורכי האקדמיה (מעל שנות ה30) ;אני חו"לניקית (5) . אינני אומרת שלא היה ניתן להתגבר על הדברים האלה. יכול להיות שאם הייתי מבריקה/יעילה/יפה באופן יוצא מן הכלל, יכולתי להתגבר על המכשולים הנמנים לעיל. אבל אני חושבת שבמדדים אלה, אינני שונה בהרבה מרוב האנשים הנמצאים האקדמיה היום ומכאן מסקנתי שהסיכויים שלי להתקבל שם קלושים.

(1) שיעור הנשים בסגל ההוראה האקדמי בארץ עומד על 26% בלבד וממקם את ישראל במקום ה-33 מתוך 34 מדינות באירופה. בדרגה האקדמית הגבוהה ביותר, פרופסור מן המניין, אף יורד שיעור הנשים בישראל ל-13%, נמוך יותר מאשר בכלל האיחוד האירופי. עד כמה שידוע לי, בפקולטה למשפטים בירושלים עומד השיעור על הרבה פחות מזה.

(2) לא רק שאני פמיניסטית, לא תמיד אני מסוגלת להחזיק את הפה סתום.

(3) הקטן בן שלוש, ואני מתקשה לעזוב אותם מעבר לכמה שעות (בעיה במיוחד בקשר לדדליינים חסרי רחמים וכן לכנסים בארץ ולבטח בחו"ל). לעניין זה ראו לאחרונה ממש:
Mary Ann Mason, Nicholas H. Wolfinger, Marc Goulden, Do Babies Matter? Gender and Family in the Ivory Tower, Rutgers University Press, 2013 —   The authors explore the family sacrifices women often have to make to get ahead in academia and consider how gender and family interact to affect promotion to full professor, salaries, and retirement.

(4) קשה לי להפיל על בן זוגי צורת חיים ממנה הייתי סובלת לולא הוא הפיל אותה עלי.

(5) לכאורה העובדה שאני חולני"קית לא צריך לשחק תפקיד אבל כשנוכחים לדעת כמה מעט חו"לניקים, לא כל שכן חו"לניקיות, בני דורי נמנים עם אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות בישראל, אז ברור שהנתון משחק תפקיד כלשהו. יחד עם זאת, ייתכן שמדובר בהשתקפות של נתונים חסרים אחרים כגון, העדר פרוטקציה וכן העדר חברות בברנז'ה. בחלק מן הפקולטות בארץ, ניתן לומר דברים דומים על "דתיות".