בבלוגים כמו בחיים האדם עלול לקום בבוקר ולומר מה עשיתי אתמול בלילה? ככה הרגשתי הבוקר עוד לפני שהדלקתי את המחשב. מה כתבתי לעזאזל ומדוע ומה רציתי לומר בכלל?
אני יודעת, רציתי לתהות אם יכול להיות שבקרב חיות יש באמת מינים "רעים" ומינים "טובים" או שמא יש, כמו אצלנו, טובים ורעים בתוך כל קבוצה (כגון, כרישים רעים וכרישים טובים) או שמא אין רעות וטובות בין החיות?
משום מה לא יצא לי לומר את מה שרציתי.
אולם את מידת הבושות שעשיתי גילתי כאשר פתחתי את המחשב רק על-מנת לגלות מוסטפה במקום מופאסה (ותודה לרותפ על ההערה). אוי לא. לעולם לא ינתנו לי לשכוח את הדבר כאן בבית וגם בבלוגריה אני מניחה (נכון?!).
מה יהיה?
כעקרון הייתי צריכה פשוט למחוק את הפוסט והנה משום מה אני חשה מעין מחויבות מוזרה להשאיר אותו בדיוק כך.
מה זה אני שואלת את עצמי כהרגלי:
האם המחויבות המוזרה האמורה נובעת מן האישיות שלי והנטייה להענשה עצמית (בבחינת אם עשיתי משהו לא נכון אז אני חייבת לחיות עם תוצאות מעשי) או שמא כל האשמה מונחת בפתחו של הבלוג ומהותו – web log – יומן אינטרנטי: כל כך אישי ופרטי אך בעיקר ציבורי ויש בזה סיכון ללא ספק.
אולם בסופו של דבר אני משאירה אותו גם מטעמים של שירות לצבור, הרי זה כל כך כיף כשמישהו עושה צחוק מעצמו ולשם שינוי זה לא אתה!
את נורא חמודה אומי.
אבל יש לי משהו אחד להגיד-אף אחד לא מושלם!
כולם עושים טעויות וזה בסדר. אותי תיקנו כמה פעמים בבלוג. אבל היי, למדתי משהו חדש.
וחוץ מזה, אם אנחנו לא נעשה צחוק מעצמנו, מי יעשה?
כמה מצחיק! הטעות הצחיקה אותי קצת וההתלבטות שלך כנה כתמיד וחיננית כתמיד גם.
אני בעד להשאיר טעויות אבל זו לא הטעות שלי ואני לא מחליטה עליה…
אגב – עם מופאסה וכל החבר"ה האלה יש תופעה מעניינת שאפילו הטורפים בשנים האחרונות למדו בברקלי והחליטו להיות צמחונים (החיות האלה שברחו מגן החיות בניו יורק למשל). כולם נורא מתחברים לצד הצמחוני-פמיניסטי-רגיש שלהם. והם הרי טורפים. טורפים! עם שיניים חדות שצריכים פרה הגונה. אבל ל בסרטים של היום.
גם לי זה קורה ובלי סוף, אם זה יומני וטיוטא אז עד הסוף כמו בחיים.
אני רוצה מקום שיאהבו אותי עם הטעויות .
קחי את זה באהבה.
אבל…מוסטאפה
האם תת הכרה עבדה פה ?
מתאכזרת אלייך אומי ומתנחמת בזה שגם לי יש תת הכרה ומוטב לא לגעת שם מי יודע מה יישלף
קורה לכל אחד…
חברות יקרות, תודה רבה על החיבוקים. באמת לא לקחתי שום דבר ללב. אם כי אני כן מתביישת. ומירי, אינני פוסלת כאן עבודת התת-מודע אבל למה התכוון? אין לי מושג. שבת שלום. א.
באופן אישי אני רוצה להודות לך- בתור מקדמת ההבכה העצמית בציבור (ומי שלא טעם את טעם ההבכה הזאת מימיו לא חי באמת- חה!)
אבל אני חושבת שאת משאירה דווקא משום שאנחנו אוהבים את הטעויות (במירכאות?) שלנו באותה מידה (אם לא יותר?) כמו ההצלחות, הן, הרי, לא פחות סימן היכר
אומי! איזה כיף לטעות.
זו פריבילגיה גדולה וגדוּלה אמיתית לא לפחד מזה ולהיות מסוגל לצחוק על זה.
הומור עצמי זו אחת התכונות היפות ביותר בעיניי!
ואני אומרת- סחתיין עלייך, אומי!!!
התלבטות פומבית, בשאלה מעניינת, האם להיות אותנטית בבלוג או לתקן כאילו לא היו חולשות בטקסט, כי הבלוג הוא מן חלון ראוה שלנו, אלא מה שחלון הראוה הזה אינו ממש מספר לקורא מה יש שם בלב החנות, הוא מציג מספר פריטים אקראים. האם כדאי להכנס לחנות, ומה יש שם או אין שם בלב, נשאר סמוי.
היי אורה. זהו, ניסחת אותו יותר טוב ממני. תודה. א.
תודה שירה זה עוזר!
אומי, אין אנדרטה כזאת לטיפשות, היא לא קיימת, זה רק מה שאת מרגישה, וזה בראש שלך… אצלי, את מופלאה, הכתיבה שלך כל כך מכוונת.
להתראות טובה
חיבוק חזרה טובה!
איך זה שאינכם נכנסים לבלוג של רונית מטלון?
סופרת מופלאה לדעתי!
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4880&blogID=209