הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
סוף סוף הגיע זמן לקיים את הבטחתנו וללכת לקנות לבתנו בת הארבע מגפיים לגשם. אמנם קיים החשש שמהרגע הזה כבר ייפסקו הגשמים לעונה זו (חו"ח) אבל התנחמנו במחשבה שאת המגפיים תוכל היא להעביר בבוא העת אל אחיה הקטן. כן כן, החלטנו שככל שמדובר במגפי גשם נוכל לקבוע חריג לכלל של אמא שלי לפיו לא מעבירים נעלים מילד לילד. אלא מה, משהגענו אל החנויות מיד הבנו כי להעביר מגפי גשם מבת לבן הולך להיות משימה קשה מאד. בכל חנות מצאנו שני סוגים נפרדים ושונים מאד של מגפי גשם. מצד אחד היו הורודים-סגולים עם פרחים, לבבות ונשיקות. מצד שני היו הכחולים-אדומים-חומים מקושטים בסמלים של שודדי ים דווקא (אייייכס). בסופו של דבר מצאנו איזה זוג בודד בפינה נידחת, כנראה שייך לעונה הקודמת, בכחול כהה עם עיגולים באדום ובתכלת. היה ברור שמדובר במגפיים השייכים לצד השני (הזכרי) האמור, אך הילדה הסכימה לוותר וקנינו לה אותם וכל הדרך עד הבית המשכנו לומר לה כמה הם יפים בעצם. ברור שהחברות שלה בגן יפרגנו לה פחות, ויש סיכוי שתלבש אותם קצת פחות ממה שציפינו, וקשה לומר שאין לי בכלל רגשות אשמה מכל העניין. אבל הדבר הקשה ביותר בכל הסיפור הזה הוא שעדיין קל יותר לבת ללבוש מגפי גשם של בן, ובכך להידמות לבעל הסטטוס הגבוה יותר כביכול, מאשר ההפך.
אומי, אהבתי את המגפות הפמיניסטיות שלך, אבל קשה לי עם זה ש"לובשים" אותן.
אין מה לעשות אמיר. איך הולך השיר
these boots were made for walking…
אין בעיה. אם אצלכם לובשים אותם, שילבשו. אצלנו (ופה יש רק מגפים, אין מגפות) בכל זאת נועלים.
בתור חובב נשים ומכור אליהן – תרשי לי למחות, אומי:
למה שוויון אמור, כמובן מאליו, להניח כי על האישה/ילדה "לטפס" למעלתו הגבוהה של הגבר/ילד?
מה – אין מסלול הפוך?
ובבניין ירושלים (המחולקת מחדש) ננוחם!
(-;
הי חנוך. אני לא בטוחה שירדתי עד סוף דעתך אך אסביר שוב את הכוונות שלי מאחורי הפוסט. קודם כל אני מוחה על ההפרדה הגסה שעושה חברות מסחריות בין המגדרים (על-מנת להגביר הכנסותיהן כמובן). שנית, ברור שאין לי בעיה אם הבנים שלי רוצים ללבוש ורוד עם פרחים ובני בן השנתיים עושה כן הרבה. אך ברור לי שכשיגיע לגיל 4-5 כבר לא יהיה הדבר כל כך אפשרי בעבורי, לפחות לא מחוץ לבית. זה חבל אך זאת המציאות, עדיין.
נחמד המגפות. דווקא כשיהיה לי נכד, לא אכפת לי שילך עם מגפות ולא עם מגפיים.
אופס תודה רק עתה גיליתי ותיקנתי ועל זה אני גם מבקשת סליחה!
אומי, הרבה פעמים מטריד אותי מה אני אומרת לילדי, האם אני מקלקלת לו את הרצונות שלו? האם בגלל שהוא לא יודע להתוכח כמוני, (פה גדול) הוא משתתק ומסכים איתי.
אני לא כל כך שולטת בפה שלי, אך אלה מחשבותי… מקוה לילדי שלא יאמינו לי תמיד, כי גם אני לא תמיד מאמינה לעצמי.
להתראות טובה
טובה, אני איתך לגמרי לצערי.
עדיף שבנות ילבשו מגפי בנים, מההפך כי אז אפשר להתחיל לדאוג באמת.