חגים וזמנים: סיפור

ביום השני של ראש השנה טיילתי עם הבנות ושיחקנו "עשרים שאלות". הקטנה בחרה דמות והגדולה שאלה האם הוא חי או מת? אני לא יודעת, ענתה הקטנה. זה גלעד שליט, הגדולה זרקה. התשובה נכונה. ליבי בלע פעימה.

אחר-כך, התחלנו את הספירה לאחור ליום כיפור. יומיים לפני הגעתנו ליעד מת דודי היקר, אישה של אחות אימי, שנפטרה ערב ראש השנה לפני שנים, ובאותו תאריך בו הלכה לעולמה אימה, לפני שנים רבות עוד יותר. שוב ליבי.

כשהיינו קטנים היינו מתבדחים: תמותו עכשיו ותימנעו מן ההצטופפות סביב ראש השנה.

יום כיפור, אני חייבת לומר, היה נורא. אשמתי, אבל לא הצלחתי להזין אל תוכו כל שמץ של רוחניות. רק תהיתי איך ניתן להביא לזמן לעבור ומיניתי את השעות עד שאוכל לאכול.

אחר-כך התחלנו לספור את הימים לסוכות, עם קניות ונקיונות, בישולים, קישוטים, עזיקונים – מה עשינו בעדן טרום העזיקונים? — ונזיפות לילדים שלא מספיק עוזרים. בקיצור, יום שישי (אהבת-חיי) אחד גדול.

כעבור ימים ספורים, ישבנו בסוכה שלנו עם האורחים. תוך כדי שיחה יצא לי לספר שכשאחותי ילדה תאומים היא גילתה לנו שהיא התפללה שייוולדו לה תיאומים מאז היותה בת ארבע. האנקדוטה הזכירה לי רגע של גילוי לב מטעם בתי. פעם היא סיפרה לי שאף היא מתפללת שייוולדו לנו תאומים. זאת אומרת, לי. מזה הבנתי מדוע לא כל התפילות נענות בחיוב, כי לא כולן עולות תמיד בקנה אחד.

הגיע היום שכולם חיכו לו וגלעד שליט הוחזר לביתו. הנה הוא נער רזה וחיוור אך חי וקיים. בני שאל מדוע אין חגיגות ברחובות ואמרתי לו שזה מסובך — הרי לאחר הלידה מחדש של הבן נתגלו תפילות לכאן ולכאן. וחוץ מזה כולם בפנים הבתים מרותקים למסכים מתבוננים מרחוק בשמחה של אחרים.

בליל שמחת תורה, אמרה לי בתי שהיא לא רוצה ללכת לבית הכנסת כי אין לה עם מי לרקוד שם והיא מעדיפה להישאר עמי+תינוק בבית. אפשר להבין. אפילו בבית הכנסת השכונתי אשר מצא מקום קטן לנשים לרקוד בו, רובן יושבות על הגדר, צופות במרחק בשמחה של אחרים.

אז הורדנו ספרי חומש מן המדפים שבסלון ורקדנו ביחד על השטיח ובריחות של המטבח. אני, ובתי והתינוק שלנו, שאמנם לא הבין מה בדיוק עבר עלינו באותם רגעים אבל ניאות להשתתף באשרנו בכל זאת. לסגירת ההקפה השביעית הצטרפו יתר בני המשפחה. איזה כיף. למה בכלל נברא בית הכנסת!

למחרת הלכנו כולנו לבית הכנסת שירה חדשה, שם בחיים לא תתפסו בת בוהה בגברים רוקדים. רק נכנסנו ולקחה את ידי אישה זקנה ורקדה איתה כאיילה. יחד עשינו אינספור צעדים, הצידה, הצידה, אחורה, קדימה. אהה, בשביל זה נברא בית הכנסת!

אפילו נשארתי להמשך, לעלייה, לתפילה, ולקריאת התורה, וכשקראנו את סיפור הבריאה פתאום הבנתי מדוע יום שישי הוא תמיד יום גרוע. תסתכלו שם בפרשת בראשית ותשימו לב כמה עמוס לעייפה ומסובך היה היום הזה. כמעט נשבעת ששמעתי אנחת רווחה קולקטיבית כשהחלה הקהילה לדקלם ויכולו.

משימה אישית לשנה הבאה: להפוך יום שישי ליום פחות בלתי נסבל.