הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אתם זוכרים את הסיפור עם הציפור (יש להניח ציפורה וקראנו לה ברבי על שם הקן) והביצה שהתמקמו להם על אדן חלוננו? אז זהו שאין. זאת אומרת קן יש אבל ציפורה והביצה איין. זה לא שאני מתגעגעת או משהו. אני שלמה לגמרי עם האבדן. רק כמה שאלות ממשיכות לעלות לי לראש מדי פעם ופעם כגון איך — איך לכל הרוחות הצליח הציפור הזה להוציא מכאן את הביצה — וגם מדוע ולאן? שאלות דומות מופיעות ומפריעות לי בהזדמנויות אחרות בחיי, למשל, כאשר אני מחפשת אחר זוג גרביים. שתבינו, אלפי פעמים לפחות במשך שנות חיי הקצרים יחסית קניתי וקנו לי גרביים ולמרות זאת נותרתי עם מגירה גדושה בחד-הוריות בלבד? ומה קרה לנעלי השבת של הבת הגדולה שכבר חדשים אנו מחפשים אחריהן? וכל קרובי המשפחה של הורי ומכאן גם שלי בשואה – לאן? מדוע? איך? במחשבה שנייה, אולי לפעמים עדיף לא לדעת.
אכן חידה מחודדה אומי. 🙂
חללים בהתרחשויות הם הזדמנות יחידה במינה להמציא את הסיפור, את הציפורה, את הביצה, ואת הקן 🙂
אאאה נכון רותפ אבל עדיין נשאר הרצון לדעת מה "באמת" קרה.
ואיך נעלמות הכפיות בבית?
אגב, גיליתי לאן הולכים גרביים חד הוריים – הם נכנסים לציפיות הגדולות (תרתי משמע)ונתקעים בפינות. שווה לבדוק.
אפשר שהביצה נעלמה כי היא נטרפה על ידי זללנים, ולציפור אין מה לחפש בקן יתום.
לבנה, איזו תגובה מעולה! תודה. א.